גפן, גלעד

בנם הבכור של מטי ומשה. נולד בט' בשבט תשל"א (4.2.1971) ברמלה. אח לאפרת ולתומר. שנותיו הראשונות של גלעד עברו עליו ברמלה. בשנת 1978, עם סיום לימודיו בכיתה א', רכשו הוריו משק חקלאי בכפר שמואל שמדרום לרמלה והמשפחה עברה מהעיר למושב. גלעד גדל והתחנך בסביבה הכפרית, אותה אהב מאוד וספג בה את אהבתו לארץ ישראל. הוא למד בבית הספר היסודי האזורי "שדות איילון" בבית חשמונאי והמשיך לתיכון רמלה-לוד, אותו סיים במגמה הריאלית-פיזיקלית. מעבר להצטיינותו בלימודים בלט גלעד בכישוריו הספורטיביים, וייצג את בית הספר בתחרויות ספורט אזוריות. במושב הוא הצטיין כשחקן טניס ובעיקר כשחקן כדורסל, שכן מגיל צעיר בלט בגובהו, ובהמשך כמאמן כדורסל. כן היה פעיל בתנועת "הנוער הציוני", ועסק בהדרכה עד לגיוסו לצה"ל. גלעד בלט בחוש ההומור המיוחד שלו ובאהבת החיים. לאורך השנים הוא קיבץ סביבו חברים רבים, איתם היה בקשר חם והדוק. סיפרה אלינור, חברת המושב: "הבית שלך כמו אבן שואבת לכולם, תמיד אצלך בגן, ילדינו השאירו אופניים בחצר ואספו אותם בדרך חזרה מבית ספר. בבית חברים מתאספים, ובעצם בכל מקום בו היית אספת חברים. מי שהיה חבר שלך ידע כי אתה שם גם בשבילם, נותן מעצמך. חוש הומור, מוח חריף, צנוע, נחבא אל הכלים ומאוד לא אוהב מחמאות – מאמין בעשייה לשמה". גלעד התגייס לצה"ל בתאריך 23.7.89 והתנדב לקורס טייס. לאחר מספר חודשים הסתיים השירות בחיל האוויר והוא התנדב לחטיבת הצנחנים. אחרי שעבר בהצלחה מסלול קשה ומפרך בן שנה וחצי בפלוגת החבלה (פלחה"ן) של הצנחנים נשלח גלעד לבה"ד 1 וסיים קורס קציני חי"ר בהצלחה, המשיך לשירות קבע והשתחרר מצה"ל בדרגת סגן אחרי שירות כמפקד פלוגה בחטיבת הנח"ל. בסרט וידאו שהופק לזכר גלעד מספרים חבריו לצוות נובמבר 1989 זיכרונות משירותם איתו. "ברגישות ובנחישות", מאפיינים החברים את פעולותיו של גלעד, שהיה תמיד חייל מקצועי אשר מבצע את המשימה במלואה, וגם יודע להיות חבר טוב ותומך. כולם מזכירים את אהבתו לפיצוצים, ובני המשפחה מוסיפים שאת זה הוא הביא מהבית. אורן, חבר לצוות, סיפר: "אחת התכונות שאפיינו אותך היא ללא ספק הסקרנות המלווה ביצר הפיצוצים והחבלה. אני זוכר את עמדת השמירה (אקווריום) בגבול הלבנון כאשר התווכחנו ואתה אמרת שהעמדה חדירה לכדורי רובה. איתי ואנוכי סברנו שלא. אז ללא היסוס הוצאת אותנו מהעמדה וירית מספר כדורים עליה, וכשבאנו לבדוק הסתבר שהכדורים לא חדרו ואתה פשוט אמרת 'אתם יודעים מה, צדקתם'". בסרט מופיע גם קצין צנחנים ראשי תא"ל יוסי בכר, שהיה מפקד הפלוגה של גלעד. הוא מספר על המוטיבציה הכה רצינית, אמיתית וחזקה של גלעד, מוטיבציה מהבית – שכן גם אביו של גלעד שירת בצנחנים. לאחר שחרורו מצה"ל עבד גלעד מספר חודשים בעבודות מזדמנות וחסך כסף לטיול בדרום אמריקה. הוא יצא לטיול עם שני חברים לתקופה של כארבעה חודשים, בהם צברו חוויות לרוב. החברים מעידים כי הטיול היה מוצלח הודות לתכנון הטוב של גלעד, גם מטיילים שהגיעו אחריהם נהנו וההערות מההארות אותן השאיר להם גלעד בנקודות שונות בדרך. כעשור לאחר פטירתו החליטו הוריו להוציא את יומן המסע כספר בשם " דרום אמריקה – יומן מסע". הוצאת הספרים העבירה את הספר לקריאה מקצועית של לקטור– מומחה הקורא את כתבי היד ומחליט האם להוציאו כספר. הלקטורית כתבה: "היומן כתוב טוב, השפה בהירה והכתיבה קולחת. יש התייחסות רב-ממדית הכוללת נגיעה ברבדים שונים: היומן כולל תיעוד של חוויות, תחושות, רגשות, מחשבות – כמו גם נופים, אווירה, אירועים והתרחשויות שפקדו את שלושת המטיילים במהלך המסע … הכותב מתבל את הכתוב באירועים משעשעים שגורמים לקורא לחייך ואפילו לצחוק לא אחת במהלך הקריאה. ההתניידות המצוינת של הכותב בין תיאור טכני וממצה לנימה אישית הנשזרת בטקסט הופכת את הכתוב למעניין וייחודי …" במכתב האחרון מהטיול, לקראת שובו, כתב גלעד: "יש כאן המון מקומות יפים ומעניינים, אבל אין כמו לחזור הביתה". מספר חודשים לאחר שובו מדרום אמריקה החל גלעד את לימודיו בטכניון שבחיפה בחוג להנדסה אזרחית. גם בטכניון בלט בתחומי הספורט, והיה חבר בנבחרת האתלטיקה של המוסד. מספרת חן אלמנתו של גלעד: "במהלך הלימודים הכיר את "הנפש התאומה" שלו, חן, ובקיץ 1999 נישאו השניים בחצר הוריו שבמושב. "גלעד שלי", כותבת חן, "נפגשנו עם כניסתה של שנת 1998 ולאחר שבוע חגגתי את יום הולדתי. את הברכה שכתבת לי באותו היום לא אשכח: "המון המון המון מזל טוב והרבה הרבה הרבה אהבה; ליום הולדתך שהגיע בעיתוי כה מושלם; ומאפשר לי בהזדמנות אחת; גם לחגוג איתך; וגם להודות לך; על שבתקופה כה קצרה; הצלחת למלא את חיי; באור ובאהבה; אוהב גלעד" . ועוד כותבת חן "כמה צדקת. במהלך ההיכרות איתך הבנתי שלזמן אין משמעות. ברגע אחד קצר התחברנו ולא נפרדנו עד יומך האחרון וביניהם הרגשתי שאני חיה איתך חיים שלמים ומלאים. תמיד עטפת אותי וגוננת עלי-באופן פיזי ונפשי ולצידך תמיד ידעתי שהכול פשוט יסתדר. הרעפת עלי אהבה גדולה וגם ידעת לשחרר כמו שרק אוהבים אמיתיים יודעים. אני זוכרת איך עד הרגעים האחרונים שלך ניסית לתת לי את ברכת הדרך להמשיך גם בלעדיך. אבל זה כל כך קשה. הזיכרונות המוחשיים ממך עדיין איתי כשאחד מהם צרוב בי באופן מיוחד: אתה מניף אותי ואני באוויר. איתך נגעתי בשמים והיום הם כל כך רחוקים. גלעד שלי – היית חבר לחיים ונפש תאומה. התחתנו כמו זוגות צעירים רבים, אבל לפני הכול היינו חברים ושותפים. שותפים ברגש, בנפש, בנשמה. כשנשמת את נשימתך האחרונה ידעתי שגם משהו ממני יעלם לתמיד כי איבדתי את האדם שהבין אותי הכי טוב מכולם. אתה איתי בלב כל יום כי במותך ציווית את מסלול חיי בהמשך. בחרתי לעסוק בחקר הסרטן וזוהי מצבת ליבי-עבורך". גלעד סיים בהצלחה את לימודיו בקיץ של שנת 2000 והוסמך כמהנדס אזרחי. במקביל ללימודיו עבד גלעד כקצין ביטחון של הטכניון. סיפר איתמר, חבר ללימודים בטכניון: "בסך הכול התקופה שהכרנו, כמעט שלוש שנים, לא הייתה ארוכה במיוחד אבל אני חושב שהיה בה מספיק כדי למלא הרבה עמודים כתובים ועוד יותר הרבה תאים שבלב. עבדנו ביחד שלוש שנים ביחידת הביטחון של הטכניון, עבודה שפרנסה אותנו לגמרי לא רע. אני לא אשכח את הסיפורים שלך מהתקופה ששנינו היינו קב"טים תורנים – כמו למשל שבאחד החורפים בזבזת חצי לילה בלנקות את הג'יפ אחרי ש'בדקת' אותו בנסיעה בשטח בוצי … או את ההחלקות במגרשי החניה שהשאירו כמה סימנים ברכב … איך תמיד לקחת הכול בקלות, לא מתרגש משום דבר, ממש מעורר קנאה … הלימודים לא ממש היו בראש סדר העדיפויות שלך, לפחות למראית עין. תמיד נרשמת להרבה קורסים ובסוף עשית רק חצי – אבל אותם עשית טוב … בנוסף, היית איש המחשבים שלנו, כוכב האינטרנט הבלתי מעורער … היה כיף לעבוד איתך, היה כיף ללמוד איתך והיה כיף להכיר אותך". במהלך שירותו הצבאי לקה גלעד במחלת סרטן העור, והוכר על ידי משרד הביטחון כנכה צה"ל. בשנת 2000, כשש שנים אחרי שחרורו, פרצה שוב מחלת הסרטן. לאחר מספר חודשים של סבל, מאמצים כבירים לנצח את המחלה וגילויי אופטימיות רבים, הוכרע גלעד על ידי מחלתו ונפטר ביום כ"ב בכסלו תשס"א (19.12.2000). גלעד היה בן עשרים ותשע בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין בגזר. הותיר רעיה, הורים, אחות ואח. על קברו חקקו הוריו כיתוב אישי משירה של לאה גולדברג: "ומבטך הטוב והענו הרעיף עלינו אורת היקום קורנת". האחות אפרת ספדה בלוויה: "'אחי', מילה המבטאת חום בכל סיטואציה. הזיכרון הראשון שלי בתור ילדה היה זוג עיניים סקרניות, מחייכות, מציצות לתוך המיטה שלי. הדבר הבא שאני זוכרת הוא צעצוע מתעופף לכיוון שלי. הרגע בו הצעצוע נגע בי היה רגע חשוב, רגע בו הבנתי ש'אחי' פירושו לא להיות לבד בעולם. גלעדי אחי נתת לי יד בצעדי הראשונים, שמרת שלא אפול כשלמדתי לטפס לגובה, לימדת אותי את כל הדברים החשובים בחיים … ביחד היינו בתיכון, ביחד בצבא, ביחד למדנו לפסיכומטרי וביחד הלכנו לאוניברסיטה. ישנו ראש אל ראש בחדר הילדים וטיילנו עם אותו תרמיל בדרום אמריקה … אחרי שעזבת הרגשתי גאווה, גאווה על כך שזכיתי להיות אחותך במשך עשרים ושבע שנים …" ספדה לגלעד אלינור, חברת המושב: "בכפר שמואל גדלת מגיל צעיר, שיחקת והיית קונדס ושובב לא קטן. בחצר ביתך, בבית הספר, בתנועה בה הדרכת ונערצת, במגרש הכדורסל בו שיחקת ואימנת – דמותך כל כך טבועה בכפר … גם ברגעים הקשים תמיד מתאמץ לסיים דבר שהתחיל ולסיים בכבוד, כמו שצריך – את הלימודים, את התואר, התואר שכבר לא תקבל בידך. אבל אנחנו מעניקים לך תואר אביר ואציל, שהאציל על כולנו … נקראת גלעד כי רצו שהאושר שהבאת בבואך לעולם יהיה לעד. מה זה נצח? נצח יהיה הגעגועים אליך, האהבה שלא תבוא על סיפוקה, ונצח יהיה זיכרון עיניך היפות המפיקות טוב ואור …" האם מטי נשאה דברים באזכרת גילוי המצבה, ביום השלושים לפטירה: "… חיפשנו ומצאנו אבנים שהיו מונחות בחיק הטבע והתאימו ביחד לשמש לך מצבה. אבנים טבעיות וייחודיות, כפי שאתה היית בחייך. השורות שבחרנו הן משירה של לאה גולדברג: 'ומבטך הטוב והענו הרעיף עלינו אורת יקום קורנת'. מבטך וחיוכך הטוב תמיד, תמיד ילוו אותנו ויהיו בליבנו.'יש כוכבים שאורם מגיע ארצה רק כאשר הם עצמם אבדו ואינם / יש אנשים שזיו זכרם מאיר כאשר הם עצמם אינם עוד בתוכנו'. כך כתבה חנה סנש באחד משיריה.זיו אורך וגדולתך, גלעדי שלנו, הגיעו והשפיעו עלינו תמיד. כך גם בעתיד הם אלו שילוו אותנו ויראו לנו את הדרך בה נמשיך בחיינו האחרים". האח תומר כתב ביום השנה: "תמיד שאלת אותי שאלות מסובכות ולבסוף נכנעתי ואתה גילית לי את התשובה. אבל מה עכשיו? עזבת והשארת מאחוריך כל כך הרבה שאלות פתוחות, ואתה לא תהיה פה כדי שאני אכנע ושתוכל לגלות לי את התשובות. את התשובות אצטרך לגלות לבד … התשובות הללו חשובות מאוד להמשך החיים שלנו יחד כמשפחה, משפחה כמו זו שאתה נולדת, התחנכת, גדלת והתבגרת בה". לזכרו ולהנצחתו של גלעד הוקמה עמותה שביצעה מספר פרויקטים:בחברת "רשת" הופק סרט וידאו בן כחצי שעה לזכר גלעד, בו מתוארות תחנות חייו באומר ובצליל על ידי בני המשפחה וחבריו הרבים. גלעד ניחן בדמיון מפותח שאפשר לו להפליג למחוזות רחוקים ולחשוב על תרבויות העשויות להתקיים בעתיד במרחבי היקום. על כן הוקמה במסגרת האגף לחינוך תרבות וספורט במועצה האזורית גזר "הבמה למדע עתידני", המקיימת בבית התרבות של המועצה הרצאות הנוגעות בתחומי המדע העתידי ובהתבוננות על עצמנו מזוויות שונות ומעניינות. בין הנושאים שנדונו: ישראל בשנת 2025; היתכנות חיים תבוניים ביקום; לוויינים בישראל ובעולם; ננו-טכנולוגיה; מדבר ומידבור כבעיה כלל עולמית. ביום 12.10.2002 נחנך במרכז כפר שמואל "גן גלעד", גן ציבורי מוריק ובו שבילים, ספסלים ומדשאות והוא מקדם את פני כל הנכנסים למושב. הגן הוקם על ידי המשפחה והחברים, בסיוע המועצה האזורית ותורמים פרטיים. במרכז הגן חנוכיה העשויה מתכת בגובה כשני מטרים וסביבה רחבת זיכרון. גלעד נפטר ערב חנוכה, והחנוכייה מודלקת לזכרו מדי שנה. בחנוכת הגן דיברה אלינור, חברת המושב: "… המחשבה שזאת תהיה הנצחה נושמת, חיה וזורמת ולא מקום קר ומנוכר ולא מבוקר. היה ממש מרגש לראות כיצד קרם הגן עורו וגידיו – את היופי שבו. לראות את משה בחום היום עם תומר עובדים עודרים וחופרים ומניחים תשתית וכל מי שעבר עצר ורצה להיות חלק בשתילת הפרחים והעצים, בהנחת הדשא. המוני בני נוער, חברים ומשפחה עם חמרה על הרגליים והמכנסיים ומתחת לציפורניים, כולם מחייכים ומרגישים כי זו חוויה וזכות להיות חלק במבצע. מהלב בגופנו יוצאים עורקים לכל כיוון, מזרימים דם – סם החיים. הגן של גלעד נמצא בלב העניינים וממנו זורמים רחובות ימינה ושמאלה, החוצה מהכפר או עמוק במורד הרחוב עד לסופו. דרך הגן צופה גלעד על ביתו ממול והם צופים עליו. אל אחותו ברחוב אחד ואל בן דודו ברחוב אחר, אל בני מחזורו, אל התנועה, אל כל האנשים והמקומות שהיוו את מרקם חייו …" מטי, אימו של גלעד, אמרה בטקס חנוכת הגן: "'גן גלעד' הוא מקור עידוד ותמיכה למשפחה. הגן בא להקל על הגעגועים אל הילד שאיננו, מקום לזיכרונות מהיקר שנעלם. גלעד, גיל לעד, אשר כוח השנים לא ישכיחנו, ואנו נישא את זכרו עד עולם. לכן הגן ייתן קיום חי לזכר של יקירנו … בחלומותינו אנו פוגשים את חיוכו הטוב של גלעד. אז אם יופיע פה ילד קטן / שפניו שותקות ושיער לו זהב / תדעו שזה הוא והושיטו לו יד / ולטפו את אבק המדבר מעיניו. // ואז תעשו עימי חסד קטן / כתבו נא מהר לכל אימותינו / שירווח להן קצת ויפוג צערן / הנסיך הקטן חזר אלינו" (על פי "הנסיך הקטן", יהונתן גפן)