ג’עמור שלמה

בן ג'מילה ומאיר, נולד בחודש אלול תרע"ט (אוגוסט 1919) בדמשק, בירת סוריה. הוא למד בבית-ספר של חברת "כל ישראל חברים" ובעודו נער העפיל לארץ. שלמה עבד בבניין בחדרה, ומשנקלע לסכסוך עם ערבים ויהודים עוברי-אורח, השיב להם בערבית, כי עברית לא ידע. הוא הובא למשטרה, נשלח לכלא עכו ואחרי ימים מספר הוחזר לסוריה כעולה בלתי-חוקי. בראשית מלחמת-העולם השנייה העפיל שנית לארץ, דרך אזור אגם החולה, הסתתר ימים אחדים בקיבוץ חולתה ונשאר בו כחבר קבוע ובמשך הזמן נשא אישה ונולדו לו שני ילדים. שאיפתו היתה להביא ארצה גם את הוריו, אבל הצליח להביא משם רק אח צעיר אחד, שאחרי חצי שנה חלה בקדחת ומת באשדות יעקב. בחולתה התמסר בייחוד לענף הדיג והיה אחד מחלוצי הענף. ביודעו את שפת הערבים והליכותיהם יצר יחסים תקינים עם השכנים הערבים וידע להערים על תחבולות הערבים שיצאו לדוג באגם בלי רשיון, היה מסתער עליהם יחידי ומניסם בגבורה ואומץ-לב. כבקי בשבילי המעבר מסוריה עבד בשירות עלייה ב' ועזר ליהודים רבים לעבור את הגבול. פעם, בשומרו על שדות דרדרה שממזרח לאגם, נפל בידי מארב של המשטרה הסורית וישב שלושה חודשים בכלא הסורי בקונייטרה, אך התלאות והסכנות לא ריפו את ידיו והוא הוסיף לפעול למען ההעפלה. במלחמת-העצמאות נחלץ בין הראשונים להגנת נבי יושע, רמות נפתלי ומלכיה. כשתקפו הסורים, לאחר נסיגתם מעמק הירדן, את משמר הירדן, הוחש למקום כוח מחטיבת "עודד". שלמה היה בכוח זה ושם נפל, ביום כ"ח באייר תש"ח (6.6.1948). הובא למנוחת- עולמים בבית-הקברות בחולתה. זיכרו הועלה בחוברת שהוציא קיבוצו "לזכרם של חללי קיבוץ חולתה".