גסר, עודד

בן נחמה ואשר, נולד ביום כ"ח במנחם-אב תרפ"ט (3.9.1929) בתל-אביב, דור רביעי בארץ. מקטנותו ידע להבליג על כאב ולהסתיר את רגשותיו. בן חמש למד בעצמו את תורת הקריאה ובהיותו בכיתה ב' "קפץ" לכיתה ג' כי רמת ידיעותיו עלתה על זו של כיתה ב'. עודד אהב מאוד ספרים, בין ספרי-מדע ובין ספרות יפה. הוא השקיע בקריאה זמן רב כל-כך עד כי הוכרחו לעתים להפסיקו מקריאה. לרגל עבודת האב החליפה המשפחה כפעם בפעם את מקום מגוריה, אך עודד הסתגל לכל בית-ספר. את שתי שנות-הלימוד האחרונות של בית-הספר העממי עשה בקבוצת רמת יוחנן והסתגל במהירות לחיי הקבוצה. בסיימו את בית-הספר העממי נכנס לגימנסיה "חוגים" בחיפה והיה מן התלמידים הטובים ביותר. חיבב בייחוד את מדעי-הרוח ובהם הצטיין ואף התכונן לעבודה מדעית באוניברסיטה. הוא שאף שלא להיבלע ולהיטשטש בתוך הרבים וחיפש חיים של עצמאות נפש. חזה בכאב כיצד הדור נגרר אחר המנהיג והמפלגה, ללא מחשבה עצמית והמכונה משתלטת על רוחו של האדם. בפיתוח הטכניקה ללא התפתחות מתאימה של ההומניות האינדיבידואלית והליברליזם ראה את חורבן האנושות והגיע למסקנה: "שכר הטכניקה יוצא בהפסדה, טובים חיים פשוטים ללא כל ההמצאות החדשות המסייעות בידי האדם לגור בכפיפה אחת עם טכניקה בלתי-מרוסנת שאינה יודעת מעצור" (מתוך חיבור-הבגרות שלו, תש"ז). בכל כוחו ניסה להיאחז באמונה שאבדה לדור, כי "אשרי האמונה המקנה את האושר וטובה אמונה קנאית המאחדת אותנו מאי-אמונה וציניזם הגורמים להרס עצמנו" (מתוך חיבורו "אשרי המאמין"). עודד לא קיבל דברים כמובנים מאליהם ורצה להבין ולחקור כל דבר. היה בעל נפש סוערת ומשנגע דבר ללבו דיבר בהתלהבות ובביטחון כה מרובים שדבריו חדרו ללב השומע. הוא התנצח ללא פשרנות, אולם מששוכנע – הודה בטעותו. העיקרון שהדריך אותו כל חייו היה "לשמור מכל משמר על אהבת המולדת ואהבת החירות ולהיות ישר עם עצמו". היה מלא מרץ וחדווה, הרוח החיה בקרב חבריו לכיתה. קולו הלך מקצה החדר עד קצהו, הן בעניינים העומדים על הפרק והן בדברי בדיחה וחידוד. וכך היה גם בין חבריו לנשק. בעל לשון שנונה, ופתגמיו נעשו במשך הזמן לנחלת חבריו. הוא הוקיר את הוריו וידע להפיג את עצבונם בשעת צער. מיום עומדו על דעתו היה מסיח בעיותיו וספקותיו לפני אביו. אף כי היה שוקד על לימודיו ועל קריאתו הקדיש מזמנו גם לספורט. היה מדריך בתנועת-הנוער "גורדוניה" ופעיל ב"הגנה". כשסיים את הגימנסיה יצא לשנת-שירות בקיבוץ "אפעל". תמיר, חסון, שחרחר, מתולתל-שיער וחיוך על שפתיו. בפרוץ מלחמת-העצמאות התגייס לחטיבת "אלכסנדרוני". עודד השתתף בכל פעולה מסוכנת, ולא פעם החליף את חבריו כדי שיוכל להשתתף במבצעים. נפשו סלדה מצבאיות, אולם ראה במלחמה זו את הכרח השעה וציית לפקודות ללא הערה קלה ביותר. בקרב הצטיין בביטחון ודאגה לחברים. ביכר את המקלע על שאר הכלים, כי בו מחפים על חבר. טיפל במקלע ה"לואיס" באמונה ופירקו בשקט גם בשרוק הכדורים מעליו. משום טיפולו זה לא הכזיב הכלי בקרב וחבריו בטחו ביטחון רב בהיות עודד איתם עם ה"לואיס". אחרי הקרב היה לוקח ספר וקוראו במנוחה, אף בשעת הפצצה. במצבים קשים ידע לרומם את רוח חבריו. בדרך כלל העלים מהוריו את הסכנות שבהן נמצא ואת הדאגה לשלומו ביטל בתשובה: "אני עושה את המוטל עלי ואם כל צעיר יעשה כמוני, מן ההכרח שיהיה טוב". הוא השתתף בקרבות על יאזור, סלמה, תל ליטווינסקי, חיריה והסביבה. בקרב בתל ליטווינסקי עזב את עמדת-המגן שלו ותחת מטר כדורים זחל והגיע אל אחד הפצועים והביאו למקום מבטחים, אף כי לא הכיר כלל את הפצוע. עודד טען כי יש להסתגל לכל קושי ובחוזרו מקרב בסביבות כפר סבא שנמשך כל הלילה נשא מקלעו כ20- ק"מ ועל אף עייפותו לא הסכים כי חבריו יחליפוהו. כעשרה ימים לפני נופלו נפצע מרסיסי רימון וקיבל זריקה נגד הרעלת דם. המפקד אסר עליו להשתתף בפעולה קרבית, כי לא יוכל לקבל זריקה כזו אם ייפצע שנית, אך הוא לא ויתר בשום פנים על השתתפותו בפעולה ויצא לפשיטה על ג'לג'וליה ואחר-כך לפריצת הדרך לירושלים שנחסמה על-ידי מערך הלגיון בלטרון. ביום ט"ז באייר תש"ח (25.5.1948) יצא עם גדודו לכיבוש לטרון וזמן קצר לאחר היציאה נתקלו בכוחות הלגיון. הקרב נמשך מהשעה 3 בלילה עד השעה 3 בצהרי יום המחרת. כיתתו חיפתה על הנסיגה ותחת אש אויב כבדה הצליחה להחזיק את האויב במרחק, אך עודד נפצע. עד הרגע האחרון לא הניח את המקלע מידו. דמות המפקד הגיבור מנבי יושע היתה נגד עיניו, אותו שיבח קודם-לכן לפני חבריו כאיש מופת. הוא ביקש מחבריו: "עזבוני ולכו"… אף-על-פי-כן הוציאוהו והובילוהו לבית-חולים. הדרך נמשכה למעלה משעתיים וקצתה בזחילה בשדה פתוח. כל המאמצים להצילו לא הועילו, ובבית-החולים בכפר ביל"ו יצאה נשמתו. עודד הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנחלת יצחק. במלאות שנה למותו הוצאה לזכרו חוברת-זיכרון בשם "עודד".