גנשר, דן (דני)

דן, בן פליסה ומשה, נולד ביום כ' בטבת תש"ט (21.1.1949) בקונספסיון שבצ'ילי למד שם בבית-הספר היסודי ובשנת תשכ"ב עלה עם משפחתו לארץ. המשפחה התיישבה בקבוץ עמיר שם למד במוסד החינוכי "עיינות ירדן". כעולה חדש נתקל דני בקשיי קליטה והסתגלות. הלך המחשבה השונה והטמפרמנט הדרום-אמריקני, נתקלו לא פעם במחיצה הצברית הדוקרנית, של דפוסי ההתנהגות בקיבוץ, אולם דני למד לחדור ולהגיע אל חבריו ולהיקלט בחברה, בזכות שאפתנותו וכשרונותיו המוזיקליים. דן גויס לצה"ל בשלהי 1967 והוצב לחיל השריון. במסגרת שירותו השלים קורס מקצועות-טנק, קורס מפקדי טנקים, קורס קצינים וקורס קציני-שריון. בצבא נבנתה אישיותו והוא התבגר ושפע ביטחון עצמי. שוב לא היה אותו ילד זר, שבא מעבר לים. הוא היה אחד מאתנו. באחד מימי מלחמת ההתשה, הייתה המחלקה שדני פיקד עליה, בסיור בגזרה הצפונית של התעלה, באזור קשה למעבר. הסיור עלה על מארב של חיילים מצרים ונתכה עליו אש כבדה מכל העברים. מישהו היה צריך לעלות על הסוללה ולשתק את האש של המצרים. דני עשה זאת: בטנק שלו עלה על הסוללה ובעודו חשוף לחלוטין לאש, שיתק בזה אחר זה את מקורות האש של האויב. אחד הרסיסים מהטילים שנורו אליו, פצע אותו סמוך לעינו. על פעולה זו היה דני מועמד לצל"ש. הוא לא סיפר על המקרה לאיש ממיודעיו והדבר נודע רק במקרה. בשלהי אוקטובר 1970, סיים דן את שירות החובה ונכנס לעבוד במפעל המתכת של הקיבוץ שם הגיע בתוך זמן קצר להישגים ניכרים. הוא התמסר לעבודתו במפעל ואהב אותה. הוא מצא בה ביטוי לתבונת-הכפיים שהייתה גלומה בו וחש מעורבות אישית בכל עניין מקצועי וחברתי במפעל. דני היה מעורה בחיים החברתיים של הקיבוץ, עם כל המרץ וחדות הנעורים, שתמיד איפיינו אותו. התזמורת של הקיבוץ, הייתה אולי אחד הביטויים לכך. סיפר עליו עמיחי: "אני זוכר את הבחור אדום השיער, רכון מאחורי מערכת התופים ומכה בהם את מקצבי הסמבה, הבוסה-נובה והטנגו – במרץ בלתי-נלאה, עד כלות הכוחות. כשהיינו לומדים קטע מוסיקלי מסוים, לא ויתר עד אשר למד את הפרט הקטן ביותר. המוסיקה הייתה אחד מביטוייו האישיים העמוקים ביותר". באותה תקופה היה דני המקשר של האולפן עם הקיבוץ ובאולפן זה הכיר את קטי, אשתו לעתיד. מיום שהכירה היו תמיד יחד; יחד עבדו ופעלו בקיבוץ ויחד החלו רוקמים חלומות משותפים. כאשר החליטו להקים יחדיו את הקן המשפחתי, החלו החלומות הגנוזים על השכלה גבוהה ועל רכישת מקצוע, לתפוס מקום חשוב בחייו של דני. הוא התלבט – את מקומו הוא ראה בקיבוץ עמיר, אולם יחד עם זאת לא רצה להחמיץ את ההזדמנות שניתנת לו לממש את שאיפותיו. הוא החליט ללמוד בארה"ב, שם התגוררו הוריה של קטי. בשיחה עם חברים לפני נסיעתו אמר: "אני נוסע ואני גם אחזור. כאן ביתי וכאן אני שייך". באוניברסיטת פילדלפיה למד דני מנהל עסקים ונתחבב תוך זמן קצר על מרבית האנשים שבאו אתו במגע. כאשר הגיעו הידיעות הראשונות על פרוץ מלחמת יום הכיפורים, עשה את כל המאמצים כדי להשיג מקום במטוס. לבסוף הצליח ובשדה התעופה לוד פגש את ליטו אחיו ונסע ישר לרפידים. שם לא מצא טנקים כדי לצאת לקרב. לאחר המתנה ארוכה למדי קיבל לבסוף את הפיקוד על שני טנקים עם צוותים מאולתרים, שלא הכירו זה את זה לפני כן. ביום כ"ז בתשרי תשל"ד (23.10.1973) במבואות איסמעיליה, נפגע הטנק שלו מטיל ודני נפל. הוא הובא למנוחת-עולמים בקיבוץ עמיר. השאיר אחריו אישה, אם שני אחים ואחות. קיבוץ עמיר הוציא לאור חוברת לזכרו, ובה דברי חברים על דמותו. כמו-כן נחרט לוח זיכרון על-שמו בספריית האוניברסיטה בפילדלפיה.