גני, ברוך
בן דוד ואסתר. נולד ביום ד' ניסן תש"ג (9.4.1943) בקהיר שבמצרים. הוא למד בבית ספר נוצרי של בני האצולה הקהירית יחד עם שנים-עשר תלמידים יהודיים אך בתקופת מערכת סיני התחיל ברוך להרגיש את עצמו לא בנוח בבית הספר והחליט לשכנע את הוריו לעלות לארץ. ההורים הסכימו – ובשנת 1957 יצאו את מצרים ואחרי שבועות אחדים הגיעו לארץ דרך יוון והשתקעו בחצור. במשך כל ימי נסיעתם לא יכול ברוך להסתיר את שמחתו על העלייה לארץ ואת חלומו להילחם עליה. תקופה זו הייתה גם מפנה גדול בחייו כי למעשה עבר מנצרות ליהדות, ובגיל ארבע עשרה ערכו לו הוריו טקס "בר מצווה" בבית הכנסת "הרמב"ם" של עולי מצרים בחצור. לאחר שנות הרווחה במצרים היו החיים בארץ קשים אבל ברוך היה אומר: "טוב לחיות בדוחק בארצנו מאשר בעושר בין הגויים". כך חיזק את ידי הוריו והרחיק את היאוש מלבם. בחצור למד בבית הספר היסודי "משכן". עוד מגיל צעיר תפס הספורט חלק גדול מחייו. אמנם הוריו לחצו עליו שילמד מקצוע, אבל גם תוך כדי לימוד היה חוזר לספורט ועוסק בו בלבד. את אמו הדואגת לבריאותו ולשלומו היה מרגיע באמרו: "אני מחוסן. שום דבר לא יכול לקרות לי". הוא היה קשור מאוד לילדים שהוריהם התקשו בחינוכם ולכן אירגן פעולות ספורט רבות כדי לסייע למניעת העבריינות בקרבם. לאחר שסיים את לימודיו בחצור הלך עם חבריו לנהלל ללמוד בבית הספר התיכון "ויצ"ו" וסיים את לימודיו שם בשנת 1961. הוא היה עלם תוסס ושופע חיים, שהרחיק עצמו מן המחלוקת. הוא היה נוח לבריות ואהב לעזור לזולת. אחרי שעשה בנהלל יצא ללמוד ב"מכון וינגייט" ושם גמלה ההחלטה בלבו להיות מורה לספורט כפי שחלם מנעוריו. ברוך גויס לצה"ל בנובמבר 1962. הוא התנדב לשרת בחיל הצנחנים וטען כלפי הוריו שאם הוא וחבריו לא יתנדבו לצנחנים, כי אז מי יתנדב לחיל זה? במלחמת ששת הימים נלחם על שחרור ירושלים הבירה ותמיד היה אומר: "אמא, כשיהיה לי זמן אני אקח אותך ואת אבא לירושלים לראות את הרחובות שנלחמתי בהם". אך את הבטחתו זו לא זכה לקיים. מאז סיים את שירות החובה שלו, נשא לו אישה, הקים משפחה ונולדה לו בת. אביו מספר כי פעם ביקש ממנו לנסות ולהשתחרר משירות המילואים כי היה משותק אז ונשאר בלי עזרה, אך ברוך ענה לו: "לי יש תפקיד ובצבא לא יסתדרו בלעדי. אני גוף שלם ותאר לעצמך גוף שחסרה לו חוליה". לפני יציאתו לשירות המילואים האחרון אמר לבתו, שהיה מפקיד אותה בבית הוריו לפני צאתו: "לימור, כשאשוב אני רוצה לשמוע שאת אומרת 'אבא'". אך גם לכך לא זכה. ביום ג' באב תשכ"ט (18.7.1969) נפל בהפגזת אויב באזור תעלת סואץ. הניח אישה ובת. הוא הובא למנוחת עולמים בבית הקברות בחצור. במכתב תנחומים למשפחה כתב המג"ד שלו: "ברוך הלך אתנו דרך ארוכה, בדרך הדם והעשן של שחרור ירושלים. הוא ישב אתנו בגבולות במלחמה במחבלים ובמסתננים, והוא התחבב על כולנו בטוב לבו, במסעות שלא היה להם גבול ובכושר ובכשרון ביצוע שאין למעלה ממנו. הטלנו עליו תפקידים כבדי אחריות והוא ביצע אותם ללא דופי. נחלצנו למלא את תפקידנו מול האויב המצרי – ובמערכה זו נפל ברוך. הגדוד מרכין את דגלו ועומד דום לזכרו – – – ". מפקד הפלוגה כתב דברים לזכרו, שפירסמם בראש החוברת שהוצאה לזכרו: "היכרותי עם ברוך היתה קצרה – פחות משבועיים – מן היום שהגענו לתעלה ועד ליום נפילתו. במשך שבועיים אלה עשה רושם רב כאדם וכחבר וגם כחייל וכמפקד מצטיין. בימים הראשונים לשבתנו במעוז הסתבר כי יש צורך להחליף את הרב-סמל הפלוגתי. כל המפקדים המליצו על ברוך כראוי ביותר לקבל את התפקיד, הן בזכות עצמו והן בזכות נסיונו בעבודה עוד מתקופת שירותו הסדיר. וכך היה ברוך לרס"פ. מהרגע שקיבל על עצמו את התפקיד נשתנו פני המעוז. הוא הכניס אוירת עבודה ברוח חברית.תוך ימים מועטים הגענו בזכותו לפריון עבודה עצום בכל התחומים בהם טיפל: ביעילות המבצעית, בעבודות ההתבצרות וגם בארגון חיי היומיום. הצורה בה עבד יכולה היתה למוטט כל אדם. איני זוכר שראיתי אותו ישן יותר משעתיים רצופות. הייתה לו הרגשה רעה שלא יכול לצאת לפעילות מבצעית (כגון פטרולים) ועל כן דאג לשבץ עצמו, נוסף לעבודתו השוטפת, גם בשמירה ותצפיות ותורנויות שונות. אינני יודע מאין השיג את הכוח לעמוד במאמץ זה. לסיפוק רב הגיע משהתחילו חילופי האש. במוצב הייתה עמדה מסוימת, שבלטה על פני השטח ושימשה מטרה תמידית לאש המצרים. ברוך, שתפקידו היה לשבץ את האנשים לעמדות, טען שאינו יכול לשלוח לעמדה מסוכנת זו מישהו מהחבר'ה ולכן נהג לרוץ לשם בעצמו. שם היה יושב משך כל חילופי האש – – – במשך השבועיים גרנו מיטה ליד מיטה ושמעתי מפיו הרבה על אשתו ובתו (שעליהן הירבה לדבר ולחשוב), על הוריו, על חצור ועל פעילותו הספורטיבית – – – בבוקר היום האחרון לחייו קיבל מברק מביתו, המבקש ממנו לבוא בדחיפות הביתה. הבטחתי כי אעשה כל שביכולתי כדי להשיג לו את החופשה אך כמה שעות לאחר קבלת המברק נפתחה עלינו אש מרגמות ומקלעים. כל חייל רץ לעמדתו על פי התרגולת. ברוך רץ למקלע האהוב עליו כדי לענות באש – ובדרכו נפגע בפצצת מרגמה ונפל". המועצה המקומית של חצור הוציאה לאור חוברת לזכרו של ברוך; ב"עלון לנופלים", שיצא מטעם בית הספר בראש פינה, הונצח שמו.
