בן נדז'דה וגריגורי. נולד ביום כ"ג בטבת תשל"ד (17.1.1974) בבוברויסק, בילורוסיה. ולרי למד והתחנך בבית-הספר הריאלי בעיר, וסיים את לימודיו בשנת 1991. ולרי הצטיין בלימודיו, משפחתו ומוריו מספרים כי היה לא רק תלמיד טוב, אלא גם חבר צעיר, חכם, שקול, אדם שתמיד ידע מה הוא רוצה והשיג כל דבר בו חפץ. ולרי המאוזן, הענייני והשאפתן, היה אהוב על חבריו גם בזכות יכולתו לפתור כל בעיה. תמיד היתה הרגשה שוולרי רוצה לשנות את העולם, שהוא מלא ברעיונות שלא הספיק לממשם, ולהפוך את העולם לטוב יותר, ליפה יותר. לוולרי היו תחומי התעניינות מגוונים – הוא סיים בית-ספר למוסיקה, אהב מוסיקה קלסית ושירים ישראליים, ועסק בסוגי ספורט שונים – אתלטיקה קלה, כדורעף וטניס. בשנת 1991 החליט ולרי לעלות לישראל ומשך אחריו את בני משפחתו. המשפחה התיישבה בנצרת עילית. בני משפחתו מספרים כי ולרי אמר: "אנחנו לא סתם עוברים למדינה אחרת, אנחנו נחיה בארץ שראתה הרבה, ואנחנו בעמלנו נעזור לבנייתה ונגן עליה." לאחר תקופה קצרה באולפן, התקבל ולרי לפקולטה להנדסת חשמל בטכניון, והחל את לימודיו באביב 1992. את הימים הקדיש ללימודים, ואת הערבים לעבודה, על מנת לפרנס את עצמו ולא להיות למעמסה על הוריו. את השנה הראשונה סיים בהצלחה וחויל בדצמבר 1992, במסגרת העתודה. לאחר הטירונות, החליט להשלים את השירות הצבאי תחילה ורק אחריו לחזור ללימודים. ולרי התנדב ליחידת "עורב" בחטיבת גבעתי. במסלול ההכשרה של היחידה התקדם ולרי במשך שנה וחצי, לאחריה קודם לתפקיד מ"כ טירונים וסמל מחלקת סמלים, עליה פיקד עד יום מותו, שבוע לפני צאתו לחופשת שחרור. סמ"ר ולרי גנזמן נפל בקרב בלבנון בעת פעילות מבצעית, במארב האחרון לפני שחרורו, ביום ה' באלול תשנ"ו (20.8.1996). הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בנצרת עילית. בן עשרים ושתיים היה בנופלו. הותיר אחריו הורים ואח, ולדימיר. המשפחה הנציחה את זכרו בספר זיכרון, המאסף את מכתבי משפחתו, חבריו, מפקדיו, תמונות וזכרונות. כתב ולדימיר, אחיו: "אני יכול לספר עליו שעות, ובאותה מידה כל מלה כאן מיותרת, כי ההורים איבדו בן לדוגמה, אני איבדתי חבר לחיים, צה"ל איבד לוחם מצטיין, הטכניון איבד סטודנט מוכשר והמדינה איבדה אזרח במובן הבכיר ביותר… ולרי, שהפגין כל כך הרבה דינמיות ותנועה בלתי פוסקת. בן אדם שכולם (וזו לא הגזמה) אהבו, והתפלאו כל פעם מחדש על כשרונותיו הבלתי רגילים. לפעמים חשבתי שהוא גר במערכת קואורדינטות אחרת כי, לדעתי, זה היה כמעט בלתי אפשרי לעשות כל כך הרבה דברים תוך זמן כל כך קצר". כתב מפקד היחידה: "נלחמת לעלות לארץ לפני חמש שנים, מתוך ציונות אמיתית, והצלחת למשוך אחריך גם את הוריך ולאחרונה גם את אחיך. נקלטת במהירות, והעברית שהיתה שגורה בפיך הדהימה אותנו בישראליות שלה. התחלת ללמוד בטכניון והיו לך הצלחות בלימודים, אך טענת שציונות זה לשרת בצבא, והתעקשת שזו תהיה יחידה קרבית. התגייסת אלינו, אל משפחת 'גבעתי'. היית מצטיין בכל המסלול, והיה זה טבעי שתמשיך ותהיה מפקד. היית מודל לחיקוי ונערץ בפלוגה בכלל, ובצוות הסמלים בפרט. 'החייל הכי טוב בפלוגה' הייתי אומר, וכולם ידעו על מי אני מדבר. טעות טרגית שלנו, המפקדים, גרמה למותך ולקחה מאתנו את החייל הכי טוב בפלוגה". וכתב מפקדו הישיר וחברו ליחידה: "הלויאליות שלו היתה מוחלטת, לעתים על חשבון חברים וקשרים אישיים. כי ולרי היה איש עקרונות. היה לו קוד מוסרי גבוה שלפיו הוא חי, היה דבק בו ופועל לפיו. קוד זה ממש היה זה שהביא אותו לצאת לאותה פעילות, אך ימים לפני שחרורו, על מנת להכניס את מחליפו לתפקיד בצורה הטובה ביותר. בעגה הצבאית, בקורסי הפיקוד, אנו קוראים לאדם כזה 'מודל לחיקוי' ודמות שכזו היה. השילוב בין מקצועיות לערכים, בא אצלו לידי ביטוי, באופן שראיתי אצל בודדים מלבדו, אם בכלל". כתבה אמו: "כל חייו, מעשיו הבליטו אותו מבין כל הסובבים אותו. אי-אפשר היה שלא לשים לב אליו, שלא לאהוב אותו. ולרי חי חיים קצרים, אך מאוד יפים. עשה מה שרצה לעשות, ובאופן שרצה, לפי דעותיו עם לב פתוח וחם לאנשים, עם אהבה עמוקה וחזקה למדינה, לאדמה שהגן עליה. ולרי חלם לעשות כל כך הרבה בחייו, אך הגורל רצה אחרת. נשאר לו שבוע אחרון לשרת…"