גנזך (גנז), אברהם יוסף (“אבי”)

בן משה ושרה. נולד ביום כ' במרחשון תש"ח (3.11.1947) בחיפה. למד בבית הספר היסודי "אהרון" בקרית שמואל והיה חבר בתנועת "בני עקיבא" סניף קרית שמואל. המשיך את לימודיו בבית הספר המקצועי "אורט" – "תורה ומלאכה" שבכפר אתא. בימי חופשת הקיץ הדריך בקורסים שונים בגדנ"ע. היה טוב לב וישר דרך וגם תלמיד חרוץ. היה בעל חוש הומור, והגיון בריאים. הוא התעניין בפסיכולוגיה, וצבר ניסיון בהיפנוזה והרבה לקרוא ספרים בנושא זה, כי אמר להקדיש את לימודיו לכך לאחר סיום השירות הצבאי. תמיד ביקש לעזור לאנשים והצליח במיוחד מבחינה פסיכולוגית. תמיד היה מוכן להתנדב למשימות שונות, והדבר התבטא בייחוד בצבא. הוא למד בסמינר למורים מקצועיים בקרית הנוער בירושלים, ובסיימו אותו, נדחה גיוסו בשנה כדי שיוכל לעבוד ולעזור להוריו בכלכלתם. הוא לימד שנה תמימה בבית הספר הדתי "רמב"ם" בעכו. נוסף להדרכה במקצועות המסגרות (ואף במסגרות עדינה), הוא לימד התעמלות והצליח בתפקיד זה. הוא היה מלא מרץ ואהבה לעבודתו בהוראה. מורה שעבד יחד אתו בבית הספר בעכו כתב, כי אברהם היה ירא שמים וכך עבד את אלוהיו וברוח זו הנחה את חניכיו. הוא מילא את חדר המלאכה באישיותו הקורנת; הילדים אהבו אותו והבריות כיבדוהו. באותה רשימה המשיך המורה וציין את יחסו של אבי לאביו ולאמו ולמשפחתו בכלל. הוא הכיר בחובתו כלפי הוריו, שהשקיעו בחינוכו הרבה מאוד. כשדובר פעם על המרת השירות הצבאי בהוראה כאשר היו דרושים מורים מעולים דוגמתו, אמר לחבריו: "לא אני!" שכן האמין כי בראש וראשונה יש לשמור על המולדת, אשר אהב אהבה רבה שינק בביתו ובתנועתו. בנובמבר 1965 גויס אבי לצה"ל. הוא השתתף במלחמת ששת הימים, בקרבות מירושלים עד רמאללה ובקרבות הפריצה לעמדות הירדנים. בהיותו עם כיתתו בתעלות נזרק אליהם רימון. אבי תפס אותו וזרקו חזרה לפני שהתפוצץ. בטחונו בכושרו האישי ובנצחונו של צה"ל היה רב ובגלויה ששלח לביתו, יום לאחר פרוץ המלחמה, כתב בין השאר "רק דבר אחד אבקש: נא לא לדאוג ולחשוב רבות. הנצחון לצידנו . אני לוחם למענכם". ביום כ"ה במרחשון תש"ל (6.11.1969), נפל בעת מילוי תפקידו בפעולה מבצעית באזור תעלת סואץ. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בחיפה. מפקדו כתב להוריו במכתב תנחומים: "זמן קצר שירת בנכם ביחידתי ותכונותיו הטובות בלטו הן כקצין בצה"ל והן כחבר ורע לכל הסובבים אותו. במיוחד בלטה שאיפתו לשלמות ולדיוק בעבודתו. למרות שהיינו אז בתנאי עבודה קשים ביותר והחופשות נמנעו מאתנו, לא שמענו כל טענה מפיו. תמיד היה מקבל על עצמו את התפקידים וממלאם כאילו רצונו האישי הכתיבם". חברו ליחידה, עמיחי חסיד, כתב לזכרו, בין היתר, את המילים הבאות: "חלפו ימים ספורים בלבד מאותו בוקר מר ונמהר בו נקטפו חייך, בו נגדעת כעץ זקוף, מלא כוח, שענפיו מלבלבים והשארת בלב כולנו כאב, צער ויגון. פשוט קשה להשלים וקשה להתנחם. חרות היטב בזכרוני אותו בוקר, בו הצטרפת אלינו לסיור. שמחתי על האפשרות לשוב ולשוחח אתך על עולם ומלואו, שכן בבסיס עבדת ללא ליאות ביום ובלילה. עבדת בשיא כוחך שופע מרץ ורצון, דבר שאפיין אותך תמיד. אותה מסירות לעבודה, אחריות ורצון כביר הייתה לסמל לכל אותם האנשים אתם באת במגע. . . דמותך לא תישכח מלב הסובבים אותך, כי קשה, אבי, להשלים עם נפילתך".