גנות, אודי

בן רות וצלר-בצלאל. נולד ביום כ"ב באייר תש"ם (8.5.1980) בטבריה. כשהיה בן שנתיים נולדה אחותו מיטל, ושנתיים לאחר- מכן עברה המשפחה לנצרת עלית, שם גדל והתחנך. הוא למד בבית-הספר היסודי 'עצמון' ובבית-הספר התיכון 'חטיבת אלון', שם למד בהנאה מרובה במגמת תקשורת. היה מחובר למצלמות באופן טבעי, כאילו היו איבר מאיברי גופו. אודי היה נער רגיש מאוד לסביבה, עזר ותמך בחברים ושאף בכל מאודו לשלב ילדים חריגים בחברה הרגילה. כל חייו היה מוקף חברים וניחן בכושר השתלבות מדהים – בן-רגע היה חבר של כולם, דואג, משתף ותומך לפי הצורך. מגיל צעיר שיחק כדורסל והשתייך לקבוצת 'הפועל'. אהב מאוד לקרוא ונחשב לתולעת ספרים ואפילו במהלך הטירונות והאימונים האינטנסיביים מצא לו זמן לקרוא. בבית אהב לעזור, ולהפתיע בארוחות מיוחדות שערך לבני משפחתו ולחבריו. אדם מקסים, אופטימי ושופע שמחת חיים, שאהב לחיות ולמצות כל רגע. אודי התגייס לשירות חובה ביולי 1999 והתנדב לחטיבת הצנחנים. הוא שאף לצאת לקורס קצינים ולהגיע לגדולות ואכן השתלב מצוין. מפקד הפלוגה כותב עליו: "אודי, זכורה לי השיחה הראשונה שלנו שבה הבעת רצונך העז להיות קצין. מאוד שמחתי שעומד מולי אדם רציני, חדור מוטיבציה, שמוכן להקריב מעצמו למען האחרים. במהלך הטירונות השתתפת באימוני הפלוגה למרות הפציעה שליוותה אותך לאורך כל הדרך, דבר שהוכיח את עקשנותך, מסירותך ורצונך העז לשרת כלוחם בחטיבת הצנחנים. היית דוגמה ומופת לנחישות, מסירות והקרבה לחבריך בפלוגה…" לאחר שירותו הצבאי תיכנן להמשיך ללימודים אקדמיים, אולם כל תוכניותיו נקטעו. ביום ט"ז בטבת תש"ס (25.12.1999) נהרג אודי בתאונת-דרכים והוא בן תשע-עשרה. הוא הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בנצרת עילית. הותיר אחריו הורים ואחות. חברו ניר כותב: "בכל מפגש של החבר'ה אתה חסר לנו. הצחוק שלך – מתגלגל עדיין ברקע. נזכרים בחוויות – אך עצוב שהן בלעדיך. הסרטים שצילמנו ושיחקנו יחד – לא היה רגע אחד ללא צחוק ובידור. האוכל שאהבת לאכול ולבשל. הטיולים והבילויים – לאן יוצאים הערב? מסיבת הגיוס אצלי בבית – שאת הבלגן שהיה בגובה אתה התנדבת לנקות…" מיטל, אחותו של אודי, הקדישה לזכרו תערוכת ציורים, כפרוייקט גמר בתיכון. היא כותבת: "…האסון שפקד אותי בשליש הראשון של שנת הלימודים בכיתה י"א. אחי היחיד שכה אהבתי, שהיה לי לאח, לחבר, לאב ולכל השאר… כמי שלא יכולה לעכל את גודל האובדן, התחלתי להתמקד בציור כתרפיה, דבר שנתן לי לבטא מעט את הכאב העז שלא נתן מנוח. תהליך העבודה התרחש באופן ספונטני מבלי לדעת לאן זה יוביל… לדעתי, סדרת התמונות מכיתה י"א ועד היום נותנת ביטוי לטרגדיה הנוראה… אודי, כשאני מציגה את התערוכה לזכרך, עצובה, כואבת ומתגעגעת אני מקווה שהתכונות הנדירות שהיו לך, יהפכו אותך למלאך בלבן, ושבאמת טוב לך שם למעלה, כפי שסיפרת לי בחלום…"