גנדהופר, משה

משה (גנדו), בן זלדה ויהודה, נולד ביום ט"ו באייר תש"ט (14.5.1949) בירושלים. הוא למד בבית-הספר היסודי על-שם ארלוזורוב, ובבית-הספר התיכון ג' בירושלים. מנעוריו היה משה תלמיד טוב, חרוץ ומבריק, שניחן בזיכרון מצוין. בשכונת מגוריו היה אהוד על כל חבריו ועמד בראשם, והם כינוהו "מפקד החבורה". הוא היה חובב מוסיקה ואהב לשיר, הרבה לעסוק בצילום, ובאלבומו צבר תצלומים מן הטיולים הרבים שערך ברחבי הארץ. משה היה דקדקן וקפדן במעשיו, ושקד שלא להוציא מתחת ידיו מלאכה שאינה נקייה ומושלמת. איש רעים היה, אוהב חברה ומכניס אורחים, בנדיבות לב וברוחב יד. לכל אדם התייחס באדיבות ובנימוס, ובמזגו הטוב באופטימיות שלו ובהומור הדק שלו, ידע לקרב אליו ידידים רבים. הוא נמנע מריב ומהתנצחות, ביקש את דרך הפשרה ועשה ככל שיכול לישר הדורים ולתווך בין יריבים. תמיד היה מוכן לעזור לזולת, במעשה ובעצה, אפילו היה הדבר כרוך באי-נוחות, כל מיודעיו הכירוהו כאדם ישר ובעל מצפון, איש אמת ועקרונות היודע לעמוד על דעתו. הוא היה בן נאמן ומסור להוריו, כיבד אותם מאוד ודאג לשלומם ולרווחתם. משה גויס לצה"ל במחצית אוגוסט 1967 והתנדב לסיירת של חיל השריון. לאחר סיום הטירונות השתלם בקורס סיירים, בקורס צלפים ובקורס מש"קי סיור. את מרבית שירותו הצבאי הסדיר עשה בימי מלחמת ההתשה, על גדות התעלה, והגיע לדרגת סמל. הוא היה מסור לתפקידו ושימש דוגמה לחבריו במזגו הטוב, בסבילותו ובצייתנותו. על חלקו בפעילות המבצעית של יחידתו הוענק לו "אות השירות המבצעי". בתעודת השחרור ציין מפקדו, ש"משה היה מוכשר ואחראי, ובעל כושר ביצוע מצוין, וכי ביצע את כל שהוטל עליו בדרך הטובה ביותר". לאחר ששוחרר מהשירות הסדיר התמסר ללימודים בפקולטה למשפטים באוניברסיטה בירושלים. הוא הצטיין בלימודים וכמובן עמד לו בלימודיו כוח-הזיכרון המצוין שלו והוא ידע לצטט בעל-פה עשרות תקדימים ופסקי-דין. לאחר שסיים את שנת לימודיו השלישית החל בעבודה מעשית אצל אחד מעורכי-הדין בירושלים. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים לא המתין משה לקריאה, ונחפז ליחידתו, לאחר שריכז במשך היום את חבריו ליחידה. הוא השתתף בקרבות הבלימה והפריצה נגד המצרים בחזית סיני. בקרב שהתחולל ביום כ"ג בתשרי תשל"ד (19.10.1973), בשעות אחר-הצהרים, בציר איסמעיליה – סואץ, נפגע משה ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בהר-הרצל. השאיר אחריו אב, אם, אח ואחות. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "משה ז"ל ניכר ביושר הרב ובמסירות ללא גבול לחבריו, והיה אהוב על כל אנשי היחידה". גדודו של משה הוציא לאור חוברת לזכר שישה-עשר החיילים שנפלו באותו קרב ומשה בתוכם.