גמליאל, גדעון
בן רחל ובנימין, נולד ביום י"ד באלול תשט"ו (1.9.1955) בתל-אביב למשפחה דתית. את השכלתו היסודית רכש גדעון בבית-הספר הממלכתי-דתי "עוזיאל" בתל-אביב, וסיים את חוק לימודיו בישיבת "בני עקיבא" – "נוה הרצוג" באשדוד. בזמנו הפנוי נהג גדעון לפתור תשבצים ולענות על בעיות רבות במתימטיקה. עוד בילדותו ניכרו בו אופיו החברי, נועם הליכותיו, צניעותו והתייחסותו לחברים. את אהבתו העזה לארץ-ישראל ביטא גדעון בטיולים הרבים שערך בה. הוא נטל חלק בטיולים של "החברה להגנת הטבע" והשתתף בצעדות רבות. בישיבה הוא היה מטובי הלומדים ומבחירי התלמידים. גדעון גילה כשרונות ומידות טובות. וכך העיד עליו הרב מרדכי ברלין, ראש ישיבת "נוה הרצוג": "גדעון גמליאל היה מטובי הלומדים בישיבה, תלמיד שקט מאוד, ממושמע ובעל מידות ודרך ארץ. מחונך להפליא ושקדן בלימודיו. היה אהוב על כל חבריו, רצוי ומקובל גם על רבותיו… סיים את לימודיו בהצלחה רבה בישיבה". גדעון גויס לצה"ל במחצית נובמבר 1973 והוצב בחיל-השריון. לאחר הטירונות הוא סיים קורס רובאי חרמ"ש, קורס תותחני טנקים, קורס מפקדי טנקים ומונה לנגד יחידתי באחת מיחידות המשנה של חטיבה 7. בנוסף על תפקידו זה היה גדעון מפקד טנק ותותחן מעולה. את שירותו הצבאי הוא עשה בלא דופי. על חזהו של גדעון התנוססו בגאווה אות הטנקיסט ואות השירות המבצעי, שזכה בהם בשל שירותו המסור. את מרבית שירותו הוא עשה ברמת הגולן. לאחר שלוש שנות שירות, בהגיע זמן שחרורו, נתבקש להמשיך ולתרום לצה"ל. גדעון התנדב לשירות קבע לשישה חודשי שירות נוספים. בתעודה שהוענקה לו עם שחרורו צוינה התנהגותו כטובה מאוד, וההערכה שזכה לה ממפקדיו הייתה כדלקמן: "חייל ממושמע, אחראי, בעל יוזמה, ומסור מאוד, בעל גישה בריאה לחייליו. מקובל מאוד על חייליו ומפקדיו". לאחר השחרור נשא גדעון לאשה את חברתו נורית, והשניים הקימו את ביתם בקריית אונו. גדעון התקבל לעבודה במחלקת הביקורת של "בנק ישראל" בתל-אביב. במסגרת עבודתו הוא עבר בהצלחה קורסים בכלכלה, אליהם נשלח מטעם הבנק, והיה אמור לקבל קידום ולהתמנות לסגן המנהל במחלקתו. מנהלו הישיר, שהיה הממונה עליו מתחילת עבודתו, כותב: "בריאיון הראשון עשה עלי רושם של בחור אמין, מסור, בעל מזג-טוב ידידותי וחביב. רושם זה אומת על-ידו בתקופת עבודתו. גדעון היה נעים הליכות עם חבריו בעבודה ועם המבוקרים על-ידו. תמיד דיבר בשקט, בנחת ובחיוך על פניו… כל עבודה שהוטלה עליו, תהיה אשר תהיה, בוצעה על-ידו בנאמנות ובמסירות… הוא כלל לא ידע כעס מהו. היה ממש תענוג לעבוד איתו בצוותא. עלי לציין במיוחד את הקפדתו על קיום המצוות ודיני התורה". ימים אחדים לפני שעמד לחנוך את דירתו החדשה, נקרא גדעון לשירות מילואים פעיל, וכמה ימים לאחר-מכן פרצה מלחמת שלום הגליל. הוא היה בצוות שאייש את טנק המג"ד. גדעון היה תותחן מצטיין, ובכל האימונים השיג הטנק שלו תוצאות מעולות. ביום החמישי למלחמה ניתנה הפקודה ליחידתו לטהר את העיר צידון ואת מחנה הפליטים עין אל חילווה שבפאתיה. אט-אט הפכה פעולת הטיהור לפעולות נגד מארבים מתוכננים של מחבלים. בצומת רחובות במחנה טמנו המחבלים מארב ליחידת חי"ר. כמה חיילים נפגעו ונשארו בתוך מרפסת הבית. חיילי החי"ר לא יכלו לחלצם, בשל האש העזה שהמטירו המחבלים. אז ניתנה הפקודה לטנק של גדעון להתקדם לתוך סופת האש. תוך כדי התקדמות הטנק פגעו בו שני פגזי אר.פי.ג'י. ולא חדרו פנימה. הפגז השלישי חדר לטנק ורסיסיו פגעו ברגלי המג"ד ובראשו של גדעון. כפי שציין המג"ד סא"ל אילן: "גדעון חירף נפשו למען הצלת חבריו הנצורים הפצועים". ביום שישי כ' בסיוון תשמ"ב (11.6.1982), נפל סמ"ר גדעון גמליאל בקרב במלחמת שלום הגליל. בן עשרים ושבע שנים הוא היה בנופלו. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקריית שאול. גדעון השאיר אחריו אשה, הורים, אח וארבע אחיות. משפחתו הוציאה לאור לזכרו חוברת זיכרון, ושמה "ורמי הקומה גדועים". בחוברת דברי חברים ומפקדים, בני משפחה ומכרים, להעלאת דמותו. כן פורסמו קטעים לזכרו בעיתונות היומית, בסמוך לתאריך נפילתו.
