fbpx
ג’מוס, איתיאל

ג’מוס, איתיאל


בנם הבכור של דינה ובניהו. נולד ביום כ"ח בתשרי תש"ן (27.10.1989) בירושלים. אח לעקיבה-הלל, אוריאן-תהילה, ינון ומוריה. שמות החיבה שלו בבית היו איתיאלי או איתיאלוש. בשנותיו הראשונות גדל איתיאל בדימונה, כיוון שהוריו הצטרפו לגרעין חברתי-תורני של ישיבת "מרכז הרב" שפעל בעיירה. אחר כך עברה המשפחה דירה והוא למד בכיתה א' באלקנה, המשיך בבית שמש ואחר כך בפדואל. בתקופת לימודיו בבית הספר היסודי אהב לעסוק בתחומי המדע, באלקטרוניקה, במשחקי חשיבה וביצירה בעץ. בכיתה ט' עבר לישיבה התיכונית-סביבתית שבמצפה רמון, שם למד עד י"ב. בתיכון הוא קרא ספרות מדעית ובדיונית, ולמד בעצמו לנגן על אורגן. איתיאל היה יצירתי מאוד ולאורך כל חייו הוא הלך ושכלל את יכולותיו בעיסוקיו ובתחביביו הרבים. בתקופת שירותו הצבאי, למשל, הוא אהב להתמודד עם בעיות מתמטיות ופיזיקאליות, שעליהן השיב דרך כתב העת "גלילאו" וזכה בפרסים. לאחר התיכון המשיך ללמוד כשנה וחצי בישיבה הגבוהה "בית אל", כהכנה לשירות הצבאי. איתיאל התגייס לחיל הים, לשייטת הסטי"לים, ושובץ בתפקיד בקר שליטה ובקרה (שו"ב), המחייב נתונים אישיים גבוהים ביותר. הוא עבר את ההכשרה בהצלחה ובמהלך שירותו השתתף במבצעים רבים שתרמו לביטחון המדינה. חבריו לסטי"ל דיברו על אמונתו העמוקה, חיוכו, נועם הליכותיו, שאיפתו לשלמות ומעורבותו החברתית. אלוף-משנה אליהו שרביט, מפקד היחידה, כתב במכתב התנחומים להורים: "איתיאל השתתף בפעילויות מבצעיות רבות ומגוונות, והתמודד ללא דופי עם האתגרים הרבים שהציבו לו הים ואופי התפקיד. איתיאל הגיע לרמה מקצועית גבוהה מאוד. בה בעת, שקד בחודשים האחרונים על הכנה למבחנים, בהם הצליח באופן מרשים. איתיאל התאפיין באדיקותו בכל הנוגע לשמירת המצוות, ותרם לחיזוק הצביון היהודי בספינה. נועם הליכותיו של איתיאל, צניעותו והחיוך אשר היה נסוך על פניו יחסרו לכולנו". מפקד אח"י (אוניית חיל הים) "תרשיש", רב-סרן נבו, תיאר מיהו איתיאל עבורו: "איתיאל בשבילי זו הרגישות המאוד נדירה והמיוחדת לאנשים, עם מתן תשומת לב אישית והקשבה לחברים. אדם שיודע לתת מבלי לחשוב אפילו על האפשרות לקחת. אדם שקט הנחבא אל הכלים, חיוכים ביישניים שמקרינים צניעות, ענווה, אווירה טובה ושלווה. זכורות לי השיחות האישיות בחדרי בספינה. תמיד נעים הליכות, מנומס, רגוע ותמיד עומד על דעתו ומאמין בכל מאודו בצדקת דרכו. איתיאל בשבילי זה טוּב הלב שהחברים מספרים עליו רבות, העזרה לזולת, הדאגה לכל אחד ואחד, ודרך הארץ שבהם נהג ושהיוו דוגמה לכולם. איתיאל בשבילי זה קודם כול להיות אדם טוב ואחר כך חייל טוב… התקופה הראשונה בספינה הייתה לא קלה עבורך, אך ידעת להתגבר על הקשיים והפכת לאיש צוות וחבר מסור ואהוב שעוזר לכל המבקש. בחודשים האחרונים דיברנו עליך רבות בשיחות הסגל, על פועלך, על הישגיך, על היותך חייל מצוין ועל הצלחתך ופריחתך בספינה בכל תחום, ובמיוחד בהיבט החברתי והמקצועי. נחרתה בזיכרוני התמונה שלך באימונים בים, מתרוצץ על הסיפון קליל כאיילה ומדרבן את חבריך לצוות. אני זוכר אותך מחייך בביישנות כאשר קיבלת מחמאות ומילים טובות על פועלך ומעשיך. האחריות והשאיפה לשלמות היו התכונות הבולטות אצלך. אחריות כלפי הספינה, החברים וכלפי המשפחה. אחריות שהקנתה לנו, חבריך ומפקדיך, את ההרגשה שיש תמיד על מי לסמוך ושהדברים יתבצעו על הצד הטוב ביותר. כאב אובדנך קשה מנשוא, כאובדן של בן משפחה". רב-טוראי איתיאל ג'מוס נפל בעת מילוי תפקידו בי' בתמוז תש"ע (22.6.2010), בן עשרים ואחת היה בנפלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בפתח תקווה. הניח הורים, שני אחים ושתי אחיות. במלאות אחד-עשר חודשים למותו כתב אביו: "… הרגע שלפני לא דומה לרגע שאחרי, יותר נכון, החיים שלפני לא יהיו דומים לחיים שאחרי. הכול כעין אחיזת עיניים רק ללא קסם. רק לגביך איתיאלוש, רק דמותך הולכת, גדלה ומתעצמת: ביופייה – כשאמרו לי כמה שאנחנו דומים אמרתי לך לא פעם שזו המחמאה הגדולה ביותר בשבילי. ומאז, אתה ביופייך ללא שינוי. ברגישותה – מצאנו דף שכתבת בנושא הגירוש מהגוש, שם העלית ממחשבותיך על הגירוש, הבעת מרחשי ליבך ופתחת ב'אוי אוי אך אך'. וזה מזכיר את הבעת הכאב כשראית את ההתנפלות וההתאכזרות של המחבלים הטורקים על לוחמינו גיבורי הדור. בטוב ליבה – נחשפנו למעשיך הנפלאים למען חבריך בספינה, בהקשבה, בשמירה על חשבון שנתך, בהכנת הפתעות ובעיקר סוגי פיצות. באכפתיות – התעסקת עם הכשרות המטבח גם בשעות הקטנות, עודדת את המסייעים בחשיבות ההכשרה והמזון הכשר. הצטרפת לכעין מרד בספינה למען שוויון ואיזון המעמדות. בעדינותה – עוד מִדף שכתבת שם הבעת את הכאב על חוסר היחס המכובד לחיילים וציינת כי ראוי לומר כך: 'רבותי! היום אתם הופכים לחיילים בצבא ההגנה לישראל, ולכן עליכם להיראות מכובדים גם במסדרים…' גילינו כמה השפעת על אחיך וכמה הם הושפעו ממך. אחד-עשר חודשים שבהם בישולי השבת של אימא ביום ד' או ה' מהולים בדמעותיה, יותר נכון בנחלי דמעות, כשהיא במטבח מבשלת ולא יכולה יותר לטרוח אחרי לילה עד חיפה כדי להביא לך ממטעמיה ושיהיה בך משהו מאיתנו… כל מוצ"ש מחכים לטלפון מאיתיאל המפרגן והמחמיא על האוכל, על הכיף שהיה עם החבר'ה, על הארגון והטרחה לקיום תפילות במניין בין הספינות במרחבי הב"ח (בסיס חיפה)…" ביחידה הוציאו מפקדיו וחבריו חוברת לזכרו של איתיאל. אורי נדלר, מפקדו, כתב על המפגשים המקצועיים והאישיים עם איתיאל על הספינה: "אני זוכר שאיתיאל פעם החליף לא כמו שצריך את כוננות הצד תורן. הקצין תורן אמר לי את זה… ושאלתי את איתיאל. מצד אחד הוא עשה משהו לא טוב, אבל הכנות שלו בנושא הייתה מושלמת, הוא פשוט אמר שטעה… אני מעריך את זה מאוד. היכולת להודות בטעות היא מעלה חשובה. בשילוב עם החיוך הנבוך של איתיאל לא הייתי מסוגל סתם להעניש אותו והחלטתי לתת לו עונש חינוכי: למצוא דרך פרקטית שהדבר שקרה בשוגג לא יחזור על עצמו. איתיאל חשב על כך יום-יומיים והחליט להכין לוח מודעות לשליטה על הצד תורן: מי תופס איזה תפקיד ושאר נושאים רלוונטיים להתנהלות הספינה בשגרה. המסירות של איתיאל למשימה הייתה מרשימה מאוד, הוא לא הסכים לתלות את הדף המנוילן עד שימצא כלי שיתאים בדיוק לשמירה על המחק ועל העט ואמר: 'אם עושים אז עד הסוף'. לא נשאר לי אלא לשבח אותו על שהפך טעות שלו לפתרון לכלל הספינה. הכי הרשים אותי באיתיאל הייתה אחת השיחות איתו, אליה הוא הגיע עם רשימה של דברים שהוא רוצה לדון בהם. עשיתי כבר כמה שיחות עם לוחמים, וכזאת רצינות מחייל מן השורה לא פגשתי הרבה, בלשון המעטה. הסקרנות שלו והרצון ללמוד חיזקו אותו והפכו את תהליך הלימוד להד"ס, שפעם נראה רחוק מהשגה, למשימה מאתגרת אך ברת השגה, בעזרת הליווי הנכון של חברים למחלקה. התוצאות היו מדהימות, סגירת פער מטאורית שהפכה אותנו לגאים מאוד. אבל אם יש דבר אחד שאני חושב שהכי כדאי לקחת מאיתיאל, זו הצניעות הענקית שלו (מסתבר שאפשר לתאר צניעות על ידי התואר 'ענקית'). לדעתי, זו תכונה נדירה בימים אלו… מי ייתן ונוכל ללמוד מאיתיאל על צנעה. והכול עם כזה חיוך רחב, שתמיד החבריה שרו 'שלא יפסיקו לנו את החיוך של איתיאל'…" חברו לשירות על הסטי"ל, חמד מלה, סיפר על המכנה המשותף שהיה לו עם איתיאל: "אני זוכר שהיית בקורס ובאת לשהיות שבת בספינה, אז ראיתי אותך עם כיפה ושמחתי שיש עוד אחד למניין. אחרי תפילת ערבית שאלתי אותך קצת מי אתה ואיפה אתה גר, ואז אחרי זה הסתבר לי שאתה הבן של רב חיל הים. בהתחלה לא הבנתי למה אתה רוצה לשרת על סטי"ל, השמירה פה על הדת מאוד קשה. אמרתי, 'איך אביך לא אמר לך כמה קשה פה ושלא כדאי לשרת פה?' כאשר סיימת את הקורס והגעת לספינה שלנו, אני מאוד שמחתי שהגיע אלינו לספינה עוד דתי ובמיוחד למחלקה שלי, שבה אני הייתי הדתי היחיד ועכשיו יש לי כוח עזר. בשיחה איתך התרשמתי לטובה שאפילו השמועות על השירות בסטי"לים לא פגעו ברצון שלך לשרת כלוחם ולתרום לביטחון המדינה. כמעט ולא סגרנו שבתות ביחד אבל כשהיינו סוגרים ביחד, תמיד היינו… מנסים לארגן מניין. בסעודה שלישית, אחרי שנגמרו כל השירים, תמיד חיפשנו מישהו שיזכה אותנו בדבר תורה, ופתאום נהיה שקט… בשלב הזה הייתי 'מתקיל' אותך ואומר: 'יאללה איתיאל, שלוף איזה דבר תורה מהשרוול'. אתה היית חושב כמה שניות, ואז נותן דבר תורה מהראש, בלי שום ספר. אני זוכר שעזרתי לך ללמוד למבחן שלב, ואז היינו מתייאשים, ומתחילים לדבר קצת על דברי תורה ואמונה. אחרי ההתעמקות בתורה ובאמונה היית חוזר ללמוד כל הלילה והיית מרוכז כאילו רק עכשיו התחלנו ללמוד. הייתה לך קליטה מהירה, ולאט לאט התחלת להזכיר לי דברים שאני כבר שכחתי. באחד מהלילות שדיברנו, אמרת לי שאתה קצת עצוב כי לא יוצא לך ללמוד תורה כמו בישיבה, ואז אמרתי לך שלא תדאג, לאחר שתסיים הסמכת נגד תורן, אתה ואני נפתח חברותא ונלמד בלילה קצת תורה. זיכית אותי בכך שעזרת לי ללמוד קצת 'הכוזרי' וגמרא. הצלחת להפתיע אותי בידע הרב שהיה לך. איתיאל, היית אדם מיוחד, כל הזמן עם חיוך רחב על הפנים. אף פעם לא ראיתי אותך כועס, צועק, מקלל ומדבר לשון הרע. היית ראשון לעזור לכל אדם שצריך, הן בתורנויות והן בתחומים אחרים. אתה שימשת דמות למופת, ואנו צריכים ללמוד הרבה מתכונותיך ומאורח חייך. איתיאל, למרות שאינך עוד איתנו, תמיד תיזכר בתור האדם בעל החיוך הרחב, והבדיחות הלא-מצחיקות שמצחיקות". עומר כרמי, ס.ק. גנ"ק (גילוי, ניווט, קשר) סיפר על חוש ההומור של איתיאל ועל נכונותו לסייע לחבריו בכל עת: "לא אוכל לשכוח את החיוך השקט אשר מראה את השמחה על פניו של איתיאל. אני זוכר שכאשר הייתי קצין תורן, רשמתי על הלוח היומי… 'מומיאללל ושיראללל ובנאללל ואיתיאללל, אלו הן דמויות מארץ נהדרת אשר מסתיימות בל'. בספינה הייתי קורא כך לאיתיאל… אני זוכר את הרגע שבו הוא עבר ברחבה וראה את המשפט, הוא הגיע אליי וקרא אליי בחיוך רחב 'כרמיאללל, ראיתי את המשפט עם איתיאללל'… כאשר הייתי מגיע לתרגולי המי"ק (מרכז ידיעות קרב) של הספינה הייתי מתרגל כבקר שו"ב. הייתי עולה על רשת פנים ספינתית שרק בקרים מאזינים לה (ללא קצינים), הייתי תמיד משגע את הבקרים והם אף פעם לא היו מבינים מי קורא להם בקשר. הייתי קורא לו כל פעם. הוא היה מסתובב ולא מפסיק לצחוק. לקראת המבחן ירידה שלי לפי"ם (קורס פיקוד ימי מתקדם) הייתי צריך ללמוד מערכת מסוימת. באתי לפפה (הבקר שו"ב הכי ותיק) וביקשתי ממנו שיעזור לי, הוא הפנה אותי לאיתיאל. נגשתי לאיתיאל ושאלתי אותו מה הידע שלו על המערכת. הוא סיפר לי שהוא מכיר את המערכת בצורה טובה, אז הסכמנו שנלמד יחד. בגלל הלו"ז (לוח זמנים) הצפוף לא הסתדר לנו ללמוד במהלך היום. הוא פנה אליי מספר פעמים אחרי שחרור צוות על מנת שנלמד יחדיו, למרות שזה היה על חשבון זמנו הפנוי. הערכתי מאוד את האכפתיות והנכונות שלו לעזור לי להצליח במבחן למרות שזה לאחר שחרור צוות". לאיתיאל היה חשוב מאוד להתפלל ולהקדיש זמן לעבודת הבורא. אדי מרדכייב חברו סיפר על הדרכים בהן התגבר ולא ויתר, וכן על החברוּת: "אני זוכר שבמבצע 'רוחות השמים 7', בזמן המשט של טורקיה לעזה, סגרנו שבת בים. עברנו לעמדות סיור (עמדות שבהן חצי צוות ישן וחצי בעמדה). איתיאל היה בעמדה בעוד אני הלכתי לישון. הוא נורא רצה להתפלל ולפי החישובים שלו התפילה יצאה בדיוק בזמן שהוא היה צריך להציב בפעם הבאה וככל הנראה הוא לא יוכל להתפלל. איתיאל לא ויתר ולכן לאחר שהוא הציב בעמדה שלו כחמש שעות והיה צריך להעיר אותי להחליפו על מנת שהוא ילך לישון, הוא החליט להישאר ער ולא להעיר אותי במשך כל המשמרת כמעט… בסוף כשהוא העיר אותי, הוא הלך להתפלל למרות שהיה עייף נורא, והוא היה כל כך שמח שלמרות שלא ישן בכלל הוא הצליח להביא את עצמו למצב שהוא יכול להתפלל. אני זוכר שאיתיאל בא אליי ואמר לי שהוא רוצה להתקדם מעבר לבקר שו"ב, לדעת קצת מפה וקצת משם. הוא ביקש לדעת איך הוסמכתי למא"ג (מקלע אחיד גדודי), ואחרי שאמרתי לו, 'ביקשתי להיות מא"גיסט ואמרו לי שאם אני לא אוסמך עד תאריך מסוים אני אקבל שוש', הוא חשב ואמר לי: 'סבבה, אז אני אתחיל ללמוד מא"ג בלי שאף אחד יידע ורק אחרי זה אבקש להיבחן'. איתיאל גם רצה לשבור שיא ולהפוך ללוחם שמוסמך הכי מוקדם לנגד תורן… והוסמך בשניים מתוך ארבעת המקצועות ממש מוקדם. מאז ומתמיד איתיאל לא אהב מעמדות – זה פז"מניק, זה צעיר… זה סמל וסמ"ר וזה רב"ט. איתיאל רצה שוויוניות לפחות בקטע של להיות בן אדם, של היחס בין אדם לחברו, ולכן הוא היה בורג חשוב מאוד בתנועת ה'רבולוסיון' שלנו (מובן שהכול היה בצחוק והמטרה הייתה שהפז"מניקים יתייחסו יותר טוב לצעירים), והוא הרגיש שהוא עושה משהו חשוב לספינה והיה גאה בזה. אני עצמי כתבתי מור"ק (מורשת קרב) על ה'רבולוסיון' ואיתיאל היה הראשון שקרא אותה. הוא נורא נהנה לראות שכתבתי את האירוע הראשון עליו, והוא גם שינה את הנוסח למשהו קצת יותר מצחיק, כי זה מה שהוא חיפש – שאנשים יחייכו ויצחקו… כשאני חושב עליו אני מחייך, נזכר בבדיחות שלו ובמשחקי המילים שלו ויודע שלעולם לא אשכח…"

דילוג לתוכן