גל, ראובן

ראובן נולד ביום ל' בניסן תש"ד (23.4.1944) בקיבוץ יגור, בן זקונים להוריו, שושנה וערי גלס. תקופה קשה עברה עליו בילדותו. אמו הייתה חולה ונעדרה פעמים רבות לזמן ממושך מן הבית. האם נפטרה ממחלתה האנושה כשהיה ראובן בן שתים-עשרה. הוא לא מצא את מקומו בקיבוץ ועבר ללמוד בכפר הנוער "מאיר שפיה". בבואו לבית-ספר חקלאי, מימש רצון עז להתכונן לקראת צורת חיים, אליה שאף ואותה אמר להגשים. ראובן קשור היה לאדמה ולצמח בכל נימי נפשו ושנותיו בשפיה גבשו וחזקו בו קשר זה. למוריו ולמדריכיו זכור הוא כילד צנוע ומסוגר שכל מה שעשה, מתוך צנעה עשה. מעולם לא ביקש לעצמו דבר. "זה בסדר" אמר ומיעט לדבר. עיניו הגדולות והשחורות הן שדיברו וכמו סיפרו את שהיה לו לספר. כולו אמר פשטות – אמיתית, פנימית. הוא לא אהב להתבלט ובכל זאת בלט. היה בין העושים במלאכה, הן בלימודיו והן בעבודה המעשית. תכונה זו וכן חוש הצדק והיושר, שהיו קו בולט באופיו, הקנו לו עמדה בין חבריו והערכה מצד מחנכיו. בעיני חבריו היה סמכות חיובית: "ראובן אמר", משמע שכך הוא. כהמשך מובן ללימודיו בשפיה סיים את המגמה לאגרומכניקה בבית-הספר המקצועי הגבוה לחקלאות "יד נתן", כמדריך למכונות חקלאיות. כשהתגייס לצה"ל, הצטרף ראובן לגרעין התיישבותי "נחשול" והוצב לנח"ל. עבר קורס מ"כים חי"ר וכן קורס צניחה. כעבור זמן השתלם בקורס מ"כים מקלעים בינוניים ונקבע כמש"ק מקלעים. את אשתו, חנה, נשא בתקופת שירותו הצבאי. לאחר שסיים את השירות הסדיר החל לעבוד בעבודת מחקר במכון "וולקני" – עבודת אדמה והקשור בה. הוא וחנה התגוררו בחולון, ושם נולד בנם הבכור ערן. עודם גרים בחולון פרצה מלחמת ששת הימים. ראובן השתתף בקרבות ירושלים כמקלען בפלוגת צנחנים. פלוגתו לחמה בבית-הספר לשוטרים ובאוגוסטה ויקטוריה וראובן היה בין הראשונים שהגיעו אל הכותל. היה זה מפגשו הראשון עם המלחמה ומפגש נוסף עם חווית המוות. הוא נפגע מאוד, התלבט וכתמיד שתק את שתיקותיו. רמז קטן, חיצוני, לאשר התחולל בנפשו ניתן ללמוד מן העובדה שחדל לפתע לאכול בשר, מאז המלחמה ועד ליום מותו. לאחר המלחמה החליטו ראובן וחנה לעבור למושב ורכשו משק בכפר לימן, שליד ראש הנקרה. בכפר לימן נולדה הבת, הדס. תחילה עבד ראובן כמדריך בחברה להגנת הטבע. כעבור זמן עבר לעבוד במשקו בלבד, ועשה מאמצים רבים, בחריצות ובעקשנות האופייניות לו, לפתחו ולקדמו. למרות שגבו נפגע בצניחה ב-1972, והרופאים יעצו לו שלא לעשות עבודות קשות, המשיך ראובן לעמול במטע הבננות לעבוד על הטרקטור – וגם לצנוח. זאת, למרות שנקבע לו פרופיל רפואי נמוך ונאמר לו שלא יוכל עוד לצנוח. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים התייצב ראובן בגדודו, שהיה הראשון לצלוח את התעלה. ביום כ' בתשרי תשל"ד (16.10.1973), בעת שהיה במשימת חסימה, דרומית לשדה-התעופה של דוור-סוואר, נפגע ראובן בראשו מפגז ונהרג. ראובן נקבר בבית-העלמין ביגור, הקיבוץ בו נולד. השאיר אחריו אישה, בן ובת. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל. במכתב למשפחה כתב מפקדו: "ראובן היה מוותיקי היחידה והשתתף במרבית המשימות שהוטלו עליה עד יום נפילתו. הצטיין כמקלען ומילא כל תפקיד למופת. יושרו, מזגו הנוח ולבביותו הפכוהו לאהוד על כל רעיו ביחידה". תנועת המושבים הוציאה לאור ספר לזכר חבריה שנפלו במלחמה, ובו דברים על ראובן; שמו חקוק על אנדרטת הצנחנים בתל-נוף.