גל (גולגר), פנחס

בן גינדה ואיסק, נולד ביום כ"ו באייר תש"א (23.5.1941) באודסה שברוסיה ועלה לארץ ב-1972. פנחס למד באודסה בבית-ספר יסודי ותיכון, וסיים את לימודיו בהם ב-1958. אחר-כך הוא למד רפואה באוניברסיטה, והיה לרופא-שיניים. פנחס היה ילד ישר, הגון, טוב-לב ופתוח להושיט עזרה לכל דורש. חינוכו במשפחה הוליד בו את ההכרה, שהציונות היא הדרך היחידה להתמודד עם אנטישמיות ועם הרגשת כאב ועלבון על גורל העם היהודי בין האומות. מאז שהכיר בכך, הקדיש פנחס את זמנו להכרת עמו ותרבותו. הוא היה חבר בתנועת נוער יהודית, והיה גאה ביהדותו. הוא צילם והדפיס במחתרת ספרי לימוד בעברית, והשתתף בארגון של אחד מראשוני האולפנים לעברית בברית-המועצות (עוד לפני מלחמת ששת הימים). הוא עזר לפעילי עלייה שעלו לארץ, ואסף כסף למענם. היו לו קשרים הדוקים עם אנשים, שהיו עמודי-התווך של החיים היהודיים ברוסיה ובייחוד באודסה, כמו נחמה ליפשיץ, אביגדור אנילביץ (בן דודו של מרדכי אנילביץ) ועוד רבים. כל חלומו היה להגיע לארץ ישראל, והוא הביע כמיהה זו בשירים שכתב לעצמו. שלוש פעמים ביקש פנחס רשות לצאת מרוסיה, ובכל פעם נדחה. בשנת 1972 הוא הגיע לארץ עם הוריו, אשתו ובנו בן השנתיים. בארץ הוא החל לעבוד כאזרח בבית-החולים בצריפין ובתל-השומר. אחר-כך הוא בחר לשרת בצבא-הקבע. פנחס התנדב ללחום במלחמת יום-הכיפורים וכן במבצע ליטני. אחרי המבצע הוענקה לו דרגת רב-סרן. פנחס היה איש עקרונות גם בעבודתו, ודרש מעצמו ומן הסובבים אותו יחס רציני לעבודה. הוא הקפיד על ניצול הציוד הרפואי הקיים, ולא הרשה שימוש בזבזני בו. הוא היה אדם שוחר-דעת, והתעניין לא רק במקצועו אלא גם בהיסטוריה ובספרות יפה. ביום י' באדר א' תשמ"א (14.2.1981) נפטר פנחס באופן פתאומי מהתקף-לב. פנחס היה בן 39 שנים בנופלו. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי באשקלון. הוא הניח אחריו אשה, שלושה ילדים והורים. מפקדו כתב למשפחתו כי "היה אדם מסור, נאמן, איש צוות מעולה, רופא מצוין ומעל לכול אדם עם נשמה, דאגה לזולת ואהבת הכלל. על אף היותו עולה חדש נקלט במערכת הצה"לית בצורה הטובה ביותר, והפך במהרה ל'אחד משלנו'".