בנימין, בן אסתר ויהודה, נולד ביום י' בחשון תשט"ו (6.11.1954) ברחובות. הוא למד בבית-הספר היסודי "תחכמוני" בעיר-הולדתו והמשיך לימודיו בישיבה תיכונית, ישיבת ב"ע "נתיב-מאיר" בירושלים וכן בישיבת-הסדר "הר עציון" באלון-שבות. בנימין הצטיין במיוחד בלימודי-קודש ובהבעה עברית, בעל-פה ובכתב. במקביל ללימודים בישיבה התכונן בשקידה לבחינות-הבגרות ועמד בהן בהצלחה. ובעיקר זכה בציונים טובים בתלמוד ובמחשבת-ישראל. מלמדיו וחבריו ללימודים העריכו מאוד את שקידתו, את יושרו ואת דבקותו בעקרונות. לדברי אחד מחבריו, "לא הייתה לגביו ההפרדה בין חזון לבין הגשמתו, בין הראש לבין היד, בין החכמה לבין המעשה". בנימין שאף להקנות גם לזולתו את התורה שלמד, וראה בה אוצר יקר. הוא היה אהוד על חבריו והם כינוהו בחיבה "בני". בנימין היה פעיל מאוד בתנועת "בני עקיבא" וברבות הימים הדריך בסניף רחובות והשתתף בפעילות של תנועת "גשר" ואף ייסד את סניפה ברחובות. חבריו וחניכיו מספרים, כי "הייתה לו השפעה עצומה, ראשית בדוגמה האישית שנתן, ושנית בעשייה, אשר התבטאה ביזמתו לארגן פעולות והדרכה בסניף-התנועה ובסיוע בעצה נאמנה למרכזים". הוא היה גם שותף לכל פעולה שמקורה באהבת העם והארץ, והשתתף באיסוף-תרומות למען יהדות רוסיה, באמצעות מכירת שלגונים ב"נתיב-מאיר" בעת ההפסקה; בפעילות של "התנועה למען ארץ ישראל השלמה" וכן ב"אריאל" זו התנועה לעלייה לתפילה להר-הבית. הוא ידע על בוריים את תולדות-הישוב ותולדות מלחמת-הקוממיות ובמיוחד התרשם מן המחתרות שפעלו נגד השלטון הבריטי, מדמותו של מפקד לח"י, אברהם שטרן ("יאיר") ומן הרב צבי-יהודה קוק זצ"ל, אשר שימש לו דוגמא ומופת. בני היה תוסס וסוער, אבל ידע לעצור את הסערה שבלבו ולמתן את התלהבותו באורח הגיוני. הוא דבק בעקשנות באמת-לשמה, שהייתה נר לרגליו, היה ישר מאוד ונשא בלבו תום וחזון של עולם מתוקן. לאחר תום לימודיו בישיבה התיכונית נרשם לישיבת-ההסדר "הר-ציון" שבגוש עציון, משום שכך קיווה לשלב לימוד-תורה עם מילוי החובה הלאומית והגשמת החזון של יישוב ארץ-ישראל. בנימין גויס לצה"ל בסוף יולי 1972 והוצב ליחידת נח"ל. לאחר הטירונות נשלח לאימון גדודי ואחרי-כן לישיבת-ההסדר "הר עציון". לקראת הימים הנוראים תשל"ד, שלחה אותו הרבנות הצבאית לאזור תעלת-סואץ כדי לערוך תפילות בראש-השנה. בני התחבב על חיילי המוצבים, שעשה למענם רבות ואף התנדב לתורנויות-שמירה. כשסיים את תפקידו במוצבים, הבטיח לאנשיהם לחזור לקראת יום-הכיפורים ואכן עמד בדיבורו, לאחר שביקר ברחובות כדי להתראות עם משפחתו ועם חבריו בסניף-התנועה והספיק לעשות כמה מצוות בעיר. יומיים לפני יום-הכיפורים תשל"ד, נשלח בנימין למוצב "מילנו" וכשהותקף המוצב ומגיניו נאלצו לסגת, נסוג בנימין יחד אתם. ביום י"ב בתשרי תשל"ד (8.10.1973), במהלך נסיגתם תפסו החיילים מחסה בבית נטוש בקנטרה. המצרים פתחו עליהם באש ובנימין נפגע ועקבותיו נעלמו. הוא נחשב כנעדר עד אשר נמצאה גופתו והוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין ברחובות. השאיר אחריו הורים ושתי אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי. במכתב-תנחומים למשפחה השכולה, כתב מפקדו של אחד המוצבים שבנימין עשה בהם לרגל תפקידו: "מיד בהופעתו הרשים בני את כולנו בדרישתו להשתלב, בראש וראשונה, כחייל במעוז, על כל הכרוך בכך והוא התנהג כחייל בעל-הכרה. בערב ראש-השנה נשא בני דרשה, שלא הייתה מביישת שום רב, ודיבר על הקשר שבין עם-ישראל וארץ-ישראל. הוא הדביק אותנו בהתלהבותו. אזכור את בני כחייל הדבק באמונתו והיודע להדביק בה את האחרים, חייל למופת – ואדם!". חבריו של בנימין הכינו לזכרו קובץ ובו הובאו דברים שכתב: "יחפש כל מורה, מחנך ומדריך, ואפילו הוא "מדריך צוציק", עצות חינכיות בחוקיו ובמשפטיו הצדיקים של עמנו ובדברי קודשם של גדולינו;" "כך מתאבלים על חי וכך עלינו להתאבל על המקדש: לחפש בלי-הרף דרכים לתיקון. צריך לחפש את הסיבות לחורבן – החטאים – ועלינו לתקנם. ומכאן אני מפתח רעיון שעלינו לתקן עצמנו ולהגיע לרצון לגאולה בשיטתו של יעקב. קודם – בכה הרבה ומתוך כך, מתוך הרגשת החיסרון וההרגשה שיוסף חי – היה לו מרץ לחפש בכל מקום זיק של תקווה ומן השמים סייעו לו". כן מכיל הקובץ דברי-חברים על דמותו של בנימין. סופר מרצה, שהכירו במסגרת התקנת ערוב בזמן האימון הגדודי כותב: "מצאתי בו נפש עדינה ואמונה תמימה, שנדיר למצוא אצל צעירים. ראיתי בו כוכב עולה. ראיתי בו גם נער חביב כל-כך, שכל מי שזכה להכירו חייב היה לאהוב אותו". חברו בתנועת-הנוער כותב: "אלוקי! לקחת מעמנו את אחד מגדולי-בניך. אנא תן בנו כוח, שבזמן שנהיה חלשים ורפים ניזכר בדמותו של בני, אותה דמות מזהירה שתאיר לנו את חשכת-חיינו, ונזכה ללכת בדרכיו ולקיים – 'אחריך-בנימין!' (שופטים ה', י"ז)".
