גל, איתן

איתן, בן נדיה וחיים, נולד ביום ו' בחשון תש"ט (8.11.1948). בראשון לציון, ולמד בבית הספר היסודי "בארי" ובבית-הספר התיכון "אריאל" שבעיר-הולדתו. איתן היה תלמיד טוב ועירני. הוא היה חבר באגודת הספורט "מכבי ראשון לציון" ובגדנ"ע-אויר והיה ספורטאי מצטיין, בעיקר במקצוע השחייה והשתתף בתחרויות שונות ואף זכה במדליות ובתעודות. הוא גם היה קלע טוב והשתתף בתחרויות במסגרת הגדנ"ע. מאז ומתמיד היה חובב מוסיקה, השתתף בחוג למוסיקה בבית ספרו וכן ניגן בחצוצרה בתזמורת בית הספר. איתן היה מטבעו מלא-מרץ ואוהב-חיים, חברותי מאוד ואהוד על חבריו, שראו בו ראש ומנהיג. תמיד עמד במרכז הפעילות, התבלט בחברה, והיה מוכן לעזור לזולת בחפץ לב. הוא היה בן נאמן ומסור להוריו, דואג למשפחתו ועוזר לאחיו. בתום לימודיו בבית הספר התיכון נסע עם אביו לטיול בחו"ל. איתן גויס לצה"ל במחצית נובמבר 1966 והתנדב לחיל-השריון. לאחר סיום הטירונות השתלם בקורס למקצועות הטנק וגמר כחניך מצטיין ואחרי-כן השלים קורס למפקדי-טנקים והוצב ביחידת שריון, תחילה בתפקיד תותחן-טנק ואחרי כן בתפקיד מש"ק-טנק, והוענקה לו דרגת סמל. הוא היה תותחן מעולה ולדברי מפקדו היה חייל ומפקד אמיץ-לב, מסור ואהוד. תמיד ביצע את כל המשימות שהוטלו עליו ביעילות ובמסירות. לדברי חבריו-לנשק נהג להתייצב ראשון מול האויב, הלהיב את חבריו ואת פקודיו גם בשעות הקשות ביותר של הלחימה והובילם לקרב בביטחון ובאומץ, תמיד לקח על עצמו את המשימות הקשות ביותר. במלחמת ששת הימים היה איתן בכוח שהגיע ראשון לתעלת סואץ ובמהלך הקרבות הצטיין בכושר-אילתור רב בהיותו בטנק המוביל. בחיל השריון התפרסם כתותחן מעולה ובמהלך-הקרבות פגע בשבעה טנקים של המצרים. כמו כן השתתף בקרבות-ההתשה ובפעולת "כראמה" והיה מועמד לקבלת צל"ש משום שהצטיין בקרבות. לאחר ששוחרר מהשירות הסדיר נשא לו אישה והצטרף אליה לעין-יהב, שם עבד כחקלאי. אך לאחר שנולד בנו-בכורו עברה המשפחה לבאר שבע והוא החל לעבוד שם כמנהל-מכירות אזורי של מפעל ארצי. בקרבות מלחמת יום-הכיפורים שימש איתן כמט"ק בגדוד-טנקים, שלחם ברמת הגולן. הוא התקדם תמיד לפני הכוח והיה הראשון שזיהה טנקים של האויב והשמידם. באחד הקרבות חילץ שני טנקים ישראליים, שעלו על מוקשים בשטח-אויב, תחת אש ארטילרית עזה. ביום כ"ג בתשרי תשל"ד (19.10.1973) נפגע הטנק שלו בקרב בסביבות כפר אום-בוטנה. למרות פצעיו הקשים המשיך איתן לכוון את הטנק שלו בתנועות ידים – עד שהועבר לעורף ומת מפצעיו. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בראשון-לציון. על לחימתו הוענק לו "עיטור העוז" בזכות "גילוי אומץ-לב רב, קור-רוח, תושייה ואחוות-לוחמים". השאיר אחריו אישה ושני ילדים, הורים ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון. במכתב-תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "בנכם היה תמיד בעת הלחימה בין הטנקים המובילים בהסתערות ובכל עת התנדב לביצוע משימות שונות, כגון חילוץ טנקים פגועים שלנו, משימות אבטחה ועוד". בית-ספרו הקים לזכרו קרן של מלגות, שיוענקו בכל שנה לשניים מהבוגרים; בעיתון "במחנה" פורסמה רשימה עליו ועל גבורתו בקרב.