גלעד, יוחי

יוחי, בנם השני של צפורה ובנימין, נולד ביום כ"ג בטבת תש"ז (15.1.1947) בקיבוץ בית-השיטה שבעמק יזרעאל. בבית השיטה גדל והתחנך ואל נופה האנושי ונופה הגיאוגראפי היה קשור בעבותות בל ינתקו, כפי שהתבטא בבגרותו: "האדם הוא תבנית נוף מולדתו / אם לא תאמינו לא תאמנו". יוחי השלים שתים-עשרה שנות לימוד בבית-הספר היסודי ובבית-הספר התיכון בקיבוץ. הנושאים שהיו אהובים עליו והוא הרבה להתעמק בהם, היו תנ"ך ויהדות, היסטוריה עברית, ידיעת הארץ וטבע. מלבד לימוד שקדני, שאהב אותו לכשעצמו, נתן ביטוי מעשי להתעניינותו בנושאים אלה על-ידי טיולים רבים בשבילי הארץ, שהיה "בורח" אליהם בכל עת מצוא. הוא השתתף במשלחת ארכיאולוגית בערד ובעין גדי; נטל חלק בחגיגת שמחת תורה בבית-כנסת בירושלים וכשהתחיל המאבק סביב הקמת כרמיאל וייהוד הגליל, קיים פגישות ועמד בקשרי מכתבים עם הגופים הנוגעים בדבר. תחביביו היו אף הם בתחום הטבע והארץ: איסוף מטבעות עתיקות, מאובנים, כלי-חרס ופרחים מיובשים, ואף עבודת הגמר שהגיש בסוף השנה הי"ב בבית-הספר הייתה קשורה בתחום תחביביו: "צמחיית גבעות הבזלת של בית השיטה", שהוצאה לאור כחוברת. לאחר סיום לימודיו בבית-הספר התיכון בקיץ 1965, יצא יוחי לשנת הדרכה ב"מחנות העולים" בחיפה, ואחרי-כן הגדיר שנה זו כ"גן העדן האבוד" שלו. הוא התקשר מאוד אל חניכיו ו"כמעט כולם היו ידידי בלב ובנפש". קרבתו היתרה אליהם נבעה מתוך עבודתו המשותפת והמאומצת עמם, כשסחף את חניכיו שוב ושוב למפעלים שונים כגון, שיפור הנוי סביב בניין התנועה, הקמת טרסות על הכרמל או הקמת פינת-חי. יחסיו עם הנוער שהדריך הגיעו למידה של אמון וכנות נדירים. יוחי גויס לצה"ל במחצית נובמבר 1966 ולאחר שסיים קורס מפקדי טנקים, השתלם בקורס קצינים ובקורס מפקדי פלוגות ועמד בו בהצטיינות. מפקדיו העריכו אותו מאוד. אוצר ידיעותיו המקצועיות היה רב ביותר ועבודתו יעילה מאוד, אף בתנאים קשים. כקצין הצטיין בכושר-מנהיגות רב והיה מסור מאוד לחייליו. הוא היה תקיף בדעתו והקפיד עם חייליו על ביצוע יעיל ומדויק של פקודותיו. אך יחד עם זאת דאג להקל עליהם ועשה רבות לנוחיותם ולבידורם ואף טרח לארגן להם ערבי שירה. מלחמת ששת הימים, שפרצה בזמן ששירת בשירות חובה, זעזעה אותו והשפעתה עליו הייתה קשה. אף-על-פי-כן כתב להוריו: …"מיסודי ומעיקרי לא שוניתי, אך עוצבתי וחוזקתי יותר… ערך האדם וחייו נעשה יקר לי עוד יותר מאי-פעם…" יוחי לא אהב את חיי הצבא. הוא חש כי אין לו ולצבא דבר משותף וכי השירות בו בולם את התפתחותו האישית. הניתוק ההכרחי מהמשפחה, מהקיבוץ ומהפלחה, עוררו געגועים עזים בלבבו. "סוף סוף, מה היא דהירה של הכלי שלי ופגיעת בול שלו, אל מול חריש תלם אדמה אחד או רעיית בקר בגבעות שלנו?". אך למרות תנאי החיים הקשים, שהיו מתישים מבחינה גופנית ונפשית כאחת, שמר על מצב-רוח מרומם ולא התחרט או הצטער על מאבקו ועל עצם הימצאו בחיל השריון. מטבעו עשה דברים בשלמות וכל דבר שנדרש ממנו לבצע, ביצע אותו בהקפדה וביעילות. בשעות הקשות היה מוצא מפלט בקריאה ובמוסיקה. הוא נהג להחזיק מקלט טרנזיסטור קטן בכיס חולצתו ולא היה מחמיץ שום תכנית מוסיקאלית. במחצית נובמבר 1969, לאחר ששוחרר מהשירות הסדיר, וחזר למשק, עבד בענף הפלחה והרבה לעסוק בהכלאת זנים שונים של גידולים חקלאיים. בשנת 1971 נשא לאישה את טלי חברתו, בת העיר חיפה, אשר עברה לגור בבית השיטה ובשנות 1972 נולד בתם עפרי. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים היה יוחי בין הראשונים שהגיע לגדוד ובין הראשונים שהגיעו לסיני על גבי הטנקים, לאחר שהשתתף במשך שבוע בקרבות הבלימה בסיני, נשלח ביום כ' בתשרי תשל"ד (16.10.1973) עם פלוגתו לשמש ליווי לחטיבת צנחנים, שעמדה לצלוח את התעלה. לאחר שמילאו משימתם זו, המשיכו צפונה לאורך קו המים, כשהטנקים ערוכים בשדרה. שלושה טנקים הובילו את השדרה ויוחי בראשם. בדרכה נקלעה הפלוגה למארב אויב, שפתח עליה באש נגד טנקים חזקה. הטנק של יוחי נפגע בטיל נ"ט ויוחי הורה לסגת. תוך כדי מהלך הנסיגה נפגע הטנק פעם נוספת בטיל נ"ט שהרג את יוחי ואת יתר אנשי צוותו (למעט אחד) והבעיר אש בטנק. יוחי הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בבית-השיטה. השאיר אחריו אישה ובת, אם ושני אחים. לאחר נופלו הועלה לדרגת סרן. במכתב למשפחה השכולה כתב מפקדו: "יוחי גילה אומץ-לב והקרבה בעת הקרבות. כמפקד בגדוד שימש דוגמא לחייליו ופיקד על יחידתו באומץ-לב ובקור-רוח." קיבוץ בית-השיטה הוציא לאור חוברת לזכרו בשם "באר חתומה", ובה קובץ מכתבים שכתב יוחי לבני משפחתו ולחברים וכן דפים מרשימותיו.