גלעדי, יצחק

בן מתתיהו ורחל. נולד ביום ו' בניסן תש"ח (15.4.1948) בקיבוץ אפיקים. בן חודש היה כאשר יצאו ההורים עם ילדיהם לחיפה לחפש מחסה בטחון ושאיפה בלבם כי לא יארכו הימים והם יחזרו אל עמק הירדן – הביתה. חמישה חודשים עשו בחיפה ולאחר מכן חזרו – והשמחה במעונם. עמק הירדן היה אז על הגבול והפחד שהיה בלב הכל, כתוצאה ממלחמת הקוממיות שאמנם תמה, התחיל להימוג – וכל החששות של ההורים לילדיהםהיו כלא היו. בינתיים נכנס יצחק לבית הספר היסודי באפיקים ולמד יחד עם כל השאר וסיים את לימודיו בו. הוא קשר קשרי ידידות עם הילדים ויחס של חיבה היה למחנכים אליו. הוא השתייך לחטיבת הנוער של איחוד הקבוצות והקיבוצים ובמסגרת זו עד לסיום לימודיו בבית הספר היסודי חניך בלבד ולאחר מכן מדריך. השתייך ל"הפועל" של אפיקים במסגרת משחקי כדורעף; ובמסגרת הליגה הלאומית השתתף ושיחק עד מועד גיוסו לצה"ל. את לימודיו התיכוניים למד בבית הספר התיכון האיזורי "בית-ירח". בשעות הפנאי היה שקוע בקריאת ספרות ומשחקי הספורט (שנזכרו לעיל), וכן היה שר במקהלת אפיקים. לקראת סוף כיתה י"א, כאשר יצחק היה נתון בענייני ספורט, אשר גזלו ממנו הרבה זמן ומרץ והלימודים נעשו קשים יותר ודרשו ממנו יותר מאמץ, החליט שלא להמשיך בכיתה י"ב. הוא רצה לצאת לעבודה. אמנם אמו לא השלימה עם הרעיון אבל בצאתו הוכיח יצחק את עצמו כפועל טוב ומסור לענף הבננות, שבו עבד. הוא הפך להיות פועל ככל חבריו העובדים והשקיע בעבודה כל מה שהיה לו אם לא למעלה מזה. עובדי הענף ביקשוהו לעבוד פחות, כפי שנער צריך לעבוד, שהרי הוא היה אז רק בן י"ז, אך התשובה שבפיו היתה "אם חברים מבוגרים ממני בהרבה יכולים – כי אז אני יכול". והוא אמנם יכול! בחיי החברה לא הפריעה ליצחק העובדה שהוא פועל ועם כל השאר השתתף בכל הפעולות, האסיפות והטיולים ומאד נתחבב על כולם. מנעוריו לא אהב יצחק את השיגרה בכל מה שעשה. הוא זכור לחבריו ביציאתו לטיולים, למחנות ולקיטנות, בעיסוקו בספורט בשעות הפנאי, בארגון מסיבות וערבי ריקודים – והכל כדי לצאת מזרם החיים השיגרתיים כדי לגוונם ולהוסיף עניין בחיים. גם בעבודה היה כך, כי על כן היה מבקש לעשות את העבודות שאינן שגרתיות, דווקא את העבודות הקשות הדורשות יזמה אישית, שבהן יכול היה להשפיע ולכוון את המעשים. הכל היה איכפת לו בעבודה: יום העבודה הרגיל צריך להיבצע על הצד הטוב ביותר; הפרי צריך להיות ארוז היטב כדי שיגיע ליעדו במצב טוב; הכל חייבים להיות בשעת היציאה לעבודה; הציוד הדרוש צריך שיהיה מוכן, גם אם הדבר דורש השכמה מוקדמת או יום עבודה ארוך. כעבור שנה קיבל על עצמו יצחק את החברות בקיבוץ, חברות שוות זכויות אבל גם שוות אחריות. הדרך הקיבוצית נראתה לו כדרך בחיים. ולא רק משום שהוריו התחילו בה כי אם לפי תפישתו הוא והשקפת עולמו. לצה"ל גויס בנובמבר 1966 ושוב בוחר לו יצחק בדרך הבלתי שיגרתית, הקשה והמסוכנת. אמנם פניו היו לצנחנים, לחיל זה שעליו דיבר הרבה וחשב הרבה, אבל הוא הושפע להתנדב לחיל הים. ואכן הוא הלך בה, ניסה אותה – ויכול לה! מתחילה דרשה היחידה הזאת מאמצים רבים, גם פיסיים וגם נפשיים, אך עם הזמן הוא התקשר בכל רמ"ח אבריו והשתדל להצליח. במסגרת האימונים עמד לעבור קורס מ"כ ביבשה אך פה תפשה אותו מלחמת ששת הימים – ויחידתו לקחה חלק באחד הקרבות הקשים בסיני. בביקורו הראשון בבית ראו ההורים שבמקום אותו בת שחוק וארשת רכה ותמה שנשקפו תמיד מעיניו, היה בעיני מבט רציני – והוא לא הירבה בדיבורים. השמחה על הנצחון לא היתה מלאה בלבו כי אבדן חברים טובים עשה את שלו. אך הוא חייב היה לגמור את קורס של המ"כ ולחזור לשם ולהמשיך את הקורסים. לאחר תקופה ארוכה של קורסים מפרכים הביא יצחק הביתה, להורים ולבני המשפחה, הזמנה לטכס ענידת הסמל של הקומנדו הימי. הוא הוסמך כאיש הקומנדו ואחרי החופשה הקצרה יצא לעוד קורס ולהשתלמות נוספת – והכל נתון בערפליות וסודיות צבאית. יצחק נמצא אז בשיא יכלתו, אך בליל י"ח בכסלו תשכ"ט (8.12.1968) מצא את מותו. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות באפיקים. מפקד יחידתו כתב בין שאר הדברים במכתב תנחומיו למשפחתו: "כבתה שלהבת ברוכת תבונה וכשרונות. אמרנו להפיח בה רוח כדי שתבער כאש תמיד ותקרין לנו מאורה – אך היא דעכה. אל חוטר לוחמים ומתנדבים התייחס, מעטים המה הזוכים להיספח אליו, הוא בין הראשונים שבמעטים. ואין פלא בדבר, שכן תבונת כפיים, כשרון המעשה, פקחות המחשבה ועוז רוח – כל אלה חברו יחדיו ביצחק. בפרק עבודתו האחרון, אשר בו נספה, כמו בכל הזמנים, לא פסקו מדריכיו ומפקדיו מלשבח ומהלל את כושרו ויכולתו. הוא וחבריו שנפלו עמו הרקיעו בעבודתם לשיאים שעלו על כל קודמיהם – ועל כן נוראה היתה מכה באובדנם. הורים יקרים, יודע אני כי תפארת שלהבת זו יש בה אך לצרוב ואין בה מזור וניחומים: אך היא גם מציתה בליבותינו, לבבות חבריו לנשק של יצחק, את תחושת הגאווה וההכרה בהשתייכות לציבור של יחידי הסגולה, שתרומתם לבטחון ישראל עצומה לאין ערוך. אולי בזה תמצאו גאווה ונוחם". במרחשון תש"ל הוציא קיבוץ אפיקים ספר לזכרו של יצחק גלעדי ושמו "חיוך של אור".