גלעדי (אנטיפוב), יעקב
בן רחל ויהושע, נולד ביום כ' בניסן תרפ"ח (10.4.1928) בתל-אביב. יעקב למד בבית-החינוך לילדי העובדים ונודע כילד שאוהב למלא חובה ולהיטיב עם הזולת. בכאב לב ראה את אמו עובדת קשה לפרנסתם (האב שהה מחוץ לבית), והשתדל להקל עליה ככל האפשר. בשובו הביתה מ"פעולה" בשעות-לילה מאוחרות היה מתגנב על בהונות רגליו לבל יעירנה משנתה. הוא ניסה לעודדה בתקווה לעתיד טוב יותר כשיהיה חבר בקיבוץ ויקח אותה אליו. יעקב הפסיק את לימודיו בגיל צעיר ויצא לעבוד ביציקת מתכת כדי להיות לה לעזר. מילדותו חיבב את הספורט, הצטיין בשחייה, כדורגל וכדורסל, וגדל להיות עלם יפה, בריא ועליז. הוא הצטרף לתנועת הנוער "גורדוניה" ואחר-כך עבר ל"תנועה המאוחדת" ובשנת 1946 יצא להכשרה המגויסת שלה במסגרת הפלמ"ח. יעקב השתתף בפעולות המאבק בבריטים ובקורסים שונים והתמחה בסיירות, אך לאמו החרדה לשלומו היה אומר שהוא "בקיבוץ". וכשבא לעתים רחוקות לביקור חטוף בבית והוא צולע או רגלו חבושה, היה ממציא תירוצים על תאונות שאירעו לו בעת "טיול" כביכול. יעקב שירת בכפר גלעדי, כפר בלום וכפר מנחם והחל להתבסס יחד עם חברי הכשרתו במעיין ברוך. מראשית מלחמת-העצמאות שכל כמה אחים-חברים מקבוצתו, שנפלו מיריות מן המארב ובפעולות קרביות בסביבה ובמקומות אחרים. עם כל תיעובו לדם שפוך, אפילו של בהמה, פעל כלוחם ותיק ורגיל ומשאלת לבו היתה שהמלחמה תיגמר במהרה לבל תתגבר עליו לחלוטין החיה שבאדם. מהגליל הצפוני הועבר לירושלים, השתתף בכיבוש שייח'-ג'ראח ועצר את משורייני הלגיון הירדני מלהתקדם. הוא עבר בשלום את הסכנות שבליווי שיירות לירושלים וקרבות עם הערבים התוקפים אותן, וכשהגיע ירושלימה עם השיירה הראשונה שפרצה את הדרך, כתב: "אושר כזה לא הרגשתי מעולם. היתה זו הרגשה של מולדת". בהפוגה הראשונה ירד לחופשה קצרה אל אמו בתל-אביב, חזר לשירות בצריפין ושם נהרג בהתפוצץ פגז בידו ביום כ"ג בסיוון תש"ח (30.6.1948) והובא למנוחת-עולמים בבית- הקברות הצבאי בנחלת יצחק. דפים לזכרו הוקדשו בספר "על מות" שהוציא קיבוצו מעיין ברוך לזכר אחד-עשר חלליו.
