גלס, רות (“רות’לה”)

בת משה וסימה. נולדה ביום ו' בכסלו תשי"א (15.11.1950) בקיבוץ גבעת ברנר. למדה בבית הספר היסודי ובבית הספר התיכון בגבעת ברנר. היא ידעה לטפח יחסי חברות טובים עם בני מחלקתה. עוד כאשר עבדה בבית התינוקות, כנערה צעירה, ניכר בה הרצון לעשות ולהועיל. בביטחון של נערה, שנועדה לשאת ולטפח חיים, הייתה מחזיקה בידיה הדקות והחזקות את התינוקות ובמבטה המלטף הייתה מעוררת את חיוכיהם הראשונים. כשם שאהבה את עבודתה, בטיפול בתינוקות ברוך ובאהבה, כן הייתה מאושרת בעבודתה כחובשת, לעזור לזולת במצוקה. היא ידעה כי חובה עליה למלא את תפקידה בכל לבה ובכל מאודה. בטיולים הייתה אחראית ל"עזרה הראשונה", וטיפלה בפצעי הילדים בטיול. היא הייתה חברת תנועת "הנוער העובד". אהבה ספורט, קריאה והאזנה למוסיקה. בדצמבר 1969 גויסה לצה"ל והתחילה לשרת בחיל הרפואה כחובשת. היא בחרה בתפקיד זה מתוך הרצון להפיק משנותיה הצעירות את המיטב והמירב. "אני רוצה לעשות משהו מועיל", אמרה, "ולא לעבוד שנתיים בשירות סתם. אני רוצה להרגיש, שיש ערך לזמן הזה". כאשר התנדבה להיות חובשת בצבא, ידעה והאמינה כי במתן עזרה לזקוקים לה תוכל למצות את כל היכולת הגלומה באישיותה וגדול היה אושרה בראותה חייל שהוקל לו מכאביו, או חייל שהבריא. היא ראתה בכך שכר לפעולתה ולכן אהבה את עבודתה בצבא בכל לבה. כשהייתה רואה חייל פצוע בסבלו, הייתה רות מחזיקה בידו, מדברת אליו, או מעמידה תקליט על הפטיפון כדי להשכיח את כאביו. בצאתה לחופשה הייתה מבטיחה להביא שתילים, כדי להציבם בחלון, כי בשבת החיילים לנוח בכסאותיהם, יראו את השתילים וירווח להם. בימי שירותה הייתה נמנעת מלספר על עצמה, על מעשיה בצה"ל, ועל תקוות שונות ולבטים שונים, כי הייתה מכונסת בתוך עצמה. רק כשנוספו למדיה פסים, שהעידו על הישגיה, נודעו מעשיה לטובה. אך היו לה ציונים אחרים להישגים בפעילותה, אשר אותם לא ענדה. "אני עושה מה שאני עושה, כי צריך לעשותם ולא כדי להיראות. . . " היא ראתה את שירותה כהיחלצות פנימית למילוי חובה. היא עשתה בתפקידיה כחובשת קרבית במירב המסירות וזכתה להוקרתם ולאהבתם של חיילים ומפקדים כאחד. עבודתה הייתה קשה, אך היא לא התאוננה על כך. הכל עשתה ברוח טובה, היא הייתה נוסעת הלוך וחזור, בעת הקרבות בתעלה, מלווה פצועים, מגישה עזרה בידיעם נבונות ואמונות ומתוך חיוך של השתתפות בסבלם של חייליה, ובשעת הצורך אף תורמת מדמה לפצועים. תוך כדי שירותה נפצעה פצעים אנושים וביום י"ז בכסלו תשל"א (14.12.1970) נפלה בעת מילוי תפקידה. הובאה למנוחת עולמים בבית הקברות בגבעת ברנר. מפקדה שלח להוריה מכתב תנחומים, אשר בו כתב לאמור: "הכרתי את רות כשבעה חודשים בעת עבודתה היומיומית במרפאת רפידים. תמיד השתאיתי על מצב רוחה המרומם, שסחף את כולנו, וזאת למרות עומס העבודה שהיה מוטל עליה. תמיד לקחה חלק בעבודות המרפאה ועשתה למעלה מהמוטל עליה, אם בעזרה לרופא השיניים ואם בטיפול יחד איתנו, בפצועים שהגיעו מקו התעלה. – – – כאשר ביקרתי אותה לאחרונה קיבלה אותי באותו חיוך שלה. החיילים וקציני היחידה שותפים באבלכם הכבד". חוברת בשם "רותי" יצאה לאור לזכרה לאחר נפילתה.