גליקו, יצחק-יהודה (“בבה”)

בן ויטל (חיים) ודודו. נולד ביום כ"ב בשבט תש"ב (9.2.1942) בעיר סן איזדרו אשר בארגנטינה. למד שם בבית-ספר יסודי. בגיל צעיר נתיתם מהוריו וגודל בבית-יתומים ללא אהבה ודאגה. עלה לארץ בשנת 1958 ומן האניה הובא לחברת-הנוער "מענית" בברור-חיל. עד-מהרה חלפה הדאגה מעל פניו ובמקומה התחיל מרחף עליהם חיוך, כי על אדמת-המולדת הרגיש עצמו בטוב. במשך זמן קצר התאקלם ונקלט – ונתחבב על כל יודעיו בשל סגולותיו הטובות. אהב את החיים ומצא בהם אושר, ועל כן רצה גם להיטיב עם אחרים ולעזור להם. שוחר-חברה היה ואוהב חברים, ובעיקר ילדים קטנים. היה מסור לפנטומימה והצטיין במימיקה. גויס לצה"ל בשנת 1962 ושירת בנח"ל. נפל בשעת מילוי תפקידו ביום כ"ה בניסן תשכ"ב (28.4.1962) והובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות האזרחי בברור-חיל. חברת-הנוער "מענית" שבמקום הוציאה חוברת בשם "לזכרם", המוקדש לו ולזכר חברו, מיכאל-ישראל מיסוק, שנמנו עם בוגריה. כן הועלה זכרו בחוברת שקיבוץ ברור-חיל הוציא בערב יום-הזכרון תשכ"ח ("לזכרם") – לזכר חמישה מחברי-הקיבוץ שנפלו. זכרו של יצחק-יהודה הועלה גם בספרו של אורי מילשטיין, "מלחמות הצנחנים"