גלינקא, שמואל

בן חיים ולאה. נולד ביום ד' בתמוז תרפ"ז (4.7.1927) באוסטרוב-מזוביצקי שבפולין. את ראשית-חינוכו קיבל בגן-הילדים העברי הראשון בעיר-מולדתו ולאחר-מכן נכנס לבית-הספר "תרבות". נוסף לחינוך העברי ספג אל קרבו מרוח-הציונות אשר בבית-הוריו (האב – עסקן ציוני; האם – מורה בבית-ספר ממשלתי ליהודים). כבן י"א היה בעלותו עם אמו לארץ (האב עלה שנתיים לפניהם). המשפחה התישבה אז בכפר-יהושע. יחד עם אהבתו הרבה לארץ וחלומותיו הנלהבים עליה הביא אתו הנער גם ידיעה בעברית; אמנם דלה היתה, אך רצונו העז ומרצו הכביר עמדו לו בהסתגלותו ללימודים עד כדי כך שלא מצא קשיים בהם. כשאורגנו פלוגות-העבודה של חברת-הילדים בבית-הספר התמסר בכל נפשו לעבודה החקלאית שבהן; ומה רבה היתה שמחתו על החלטת-הוריו לשלחו, אחרי סיימו את לימודיו בבית-הספר בכפר-יהושע, לבית-ספר חקלאי. היה בן המחזור הראשון של המגמה ההסתדרותית שנפתחה אותה שנה במקוה-ישראל. במשך שנות-לימודיו שם לא ניתק את קשריו עם חבריו בכפר ובשעה שהחלו ללמוד בכיתות-ההמשך בירושלים הצטרף לחבריו, לאחר גמר-לימודיו ב"מקוה", והרחיב השכלתו בתוכם. בגיל צעיר הצטרף ל"הגנה" ואף הדריך תלמידים רבים. בכפר-יהושע עסק בעבודה חקלאית, אבל בגלל המצב בישוב התנדב לשורות-הפלמ"ח, כי בו ראה חזות הכל. בתחילה השתייך לפלוגה הימית והקורס הימי אשר אליו הגיע נועד להכשיר ימאים בהעלאת-מעפילים לארץ. ביום 29.6.1946, היא "השבת השחורה", נאסר עם מרבית-חבריו והובא למעצר בעתלית ואחר-כך ברפיח; אך לאחר שישה שבועות, כשנשתחרר, המשיך בפעולה ברוב התלהבות. במלחמת-הקוממיות נמנה עם חטיבת "הראל" – תחילה כמ"מ בפלוגתו של חברו הטוב ג'ימי (הוא אהרן שמידט ז"ל, שנפל ביום ט"ז בתשרי תש"ט – 19.10.1948); לאחר-מכן שירת כמ"פ, וכל דרכו בצבא, מאז ועד נפלו, רצופה עלילות-גבורה ופרקי-הוד. הצטיין בכושר-מנהיגות ואומץ-לב בקרבות לשחרור-ירושלים. בקרב על הראדאר נפצע אך לא עזב את המערכה והמשיך בראש-אנשיו מתוך עוז-רוח – תכונה שהיתה לשם-דבר בשורות לוחמינו ואשר עמה עבר את כל שלבי-הקרבות של מלחמת-הקוממיות. כתום המלחמה החליט לא לנטוש את שורות המגנים והלוחמים והצטרף לשירות-קבע, כשהוא אומר למשפחתו: "אין ברירה; הגנת-הארץ היא העיקר". בצה"ל ראה חזון לאומי ויעוד חלוצי והצבא היה בשבילו משאת-נפש ותורת-חיים כאחד. אחרי המלחמה נשלח לקורס מג"דים אותו סיים בהצטיינות; אחר-כך נתמנה מפקד ענף-נשק בבית-הספר לחיל-הרגלים ואז נתגלה כבקי בבעיות-ההדרכה. בשנת 1950 הועלה לדרגת סגן-אלוף ומאושר היה כשקיבל את הפיקוד על גדוד של "גבעתי". במשך שמונה שנות-שירותו בצה"ל שימש בתפקידים שונים לא רק מתוך כשרון וחריצות, כי אם גם בדבקות ובמסירות. צמא דעת והשכלה היה מנעוריו ולמרות זמנו המצומצם קרא ושנה הרבה – ובעיקר ספרות צבאית, כי תפקידו הצבאי נעשה לתוכן-חייו. טרדותיו המרובות ועבודתו האחראית אמנם מנעו ממנו את האפשרות להמשיך בלימודיו באופן סדיר, אך מגמתו היתה להמשיך להשתלם באוניברסיטה באחד הימים. בתוקף מעמדו כקצין-מטה כיהן בתפקידי-מוקד בימי פעולות-התגמול, אשר בתכנונן היה חלקו רב. אך הוא לא רק שיקע עצמו בעבודות-הכנה, כי אם גם בתפקידי-ביצוע. בשלהי קיץ 1956 הוטל עליו להקים חטיבה משוריינת ואז נטש את תכניותיו לצאת להשתלמות לחוץ-לארץ והתמסר לתפקידו החדש בכל לב. כחודש וחצי לפני מערכת-סיני הוענקו לו זכויות לדרגת אלוף-משנה אלא שעד כה ועד כה נפתחה המערכה בה נפל, וכן נמנעה ממנו האפשרות להשלים את תקופת-המעבר עד לאישור הדרגה ולענידת-סימניה. במערכת-סיני, ביום כ"ז במרחשון תשי"ז (1.11.1956) התיצב בראש החטיבה המשוריינת, שהוא הקים וטיפח, ובקריאת "אחרי!" שהיתה חביבה עליו ושגורה בפיו, יצא עם חבריו והסתער על משלטי אבו-עגילה – הקרב אשר ממנו לא חזר. היה קפדן בענייני-משמעת ודייקן בביצוע ועם זה היה מתהלך בקרב פקודיו במאור-פנים ונוהג בהם בגילוי-לב, ובפשטותו העממית רכש אמונם וחיבתם של כל העובדים אתו. בשעה שהעבירוהו פצוע אנוש לבית-החולים שבשדה השמיע קריאות-עידוד לחבריו הלוחמים ובשאלו: "מה נשמע עם החבר'ה;"? "מה נשמע בחזית?" נתערפלה הכרתו ויצאה נשמתו. הובא לקבורה בבית-הקברות הצבאי לשעת-חירום בשלח, וביום י"ג במרחשון תשי"ח (7.11.1957) הועבר למנוחת-עולמים בכפר-יהושע; קברו נכרה בצל אותם העצים אשר בנטיעתם השתתף בתקופת עבודתו בכפר. הניח אשה ושלושה ילדים. בקובץ "לבנינו", שהוציא כפר-יהושע בשנת תשי"ט, הובאו דברים עליו, לזכרו ומשלו. בהוצאת "דבר" הופיע ספר על חייו ומותו בשם "אחרי!"