גלילי (רובינשטין), עמוס

בן יחיד לאמו בינה ולאביו יעקב – המורה העברי שבא מארץ- ישראל לתוניסיה בשנת 1926 בשליחות המוסדות הלאומיים ולפי הזמנת הפדרציה הציונית בתוניסיה כדי להורות ליהודי תוניסיה עברית ולארגן פעילות ציונית במקום. עמוס נולד ביום ד' באדר א' תרפ"ז (5.2.1927) בתוניס. הוא ספג בבית המורה העברי ערכים של אהבת מולדת, מסירות, הקרבה, נכונות לעזור לזולת ואהבת בריות. ילדותו בתוניס במסגרת שליחותו של אביו היתה מאושרת והוא היה מוקף אהבה של הורים, תלמידים וידידים. אולם אושר זה לא נמשך זמן רב. בשנת 1929 בהיותו בן שנתיים, עם סיום שליחותו בתוניס נשלח אביו לבגדד אשר בעירק שנודעה ביחסה האנטישמי. העבודה הציונית בבגדד התנהלה בהסתר, במחתרת, מאחורי חלונות מוגפים. עמוס הקטן חש בתמורה שחלה בחיי הוריו. לא אחת סבל ממכות וחבלות מהשבאב, וכל זאת על היותו בן למורה עברי מארץ-ישראל שבא להפיץ את השפה העברית ועסק בפעולה ציונית. כתוצאה מהמצב הקשה נאלצו הוריו באחד מלילות האביב לקחת את עמוס הקטן, לחצות את נהר החידקל בדרך לסוריה, ולאחר מכן לחצות את הגבול ולהגיע לביתם החדש בבנימינה, בה מונה אביו למנהל בית-הספר. מרבית שנות חייו עברו עליו בשכונת בורוכוב בגבעתיים, שם השתקעו הוריו. הוא למד בבית-הספר בשכונה ובגימנסיה "אוהל שם" ברמת-גן, שם נתגלתה נטייתו המיוחדת לפיסיקה ולמתמטיקה. אחרי קבלת תעודת הבגרות יצא עם חבריו מ"הנוער העובד" שבשכונה להכשרה חקלאית בקיבוץ מעוז-חיים ובכפר סולד ומשם להתיישבות בקיבוץ בארות ליד גדרה. חובב עבודה היה מנעוריו ובכל אשר עשה הצליח, עד כי חבריו כינוהו בתואר "בעל שתי ידיים ימניות". חבר ה"הגנה" מגיל רך, עבר קורסים למחסנאות, סיור, חומרי נפץ וכל סוגי הנשק. בקיבוץ בארות (כיום בארי) היה האחראי לביטחון ומחסנאי של הנשק. לימים החליט ללמוד הנדסה ובניין בטכניון והגיע לשנה השנייה של לימודיו. לפרנסתו עבד בימי הפנאי כפועל בניין, טפסן מסוג א', ונתחבב גם על חבריו לעבודה. היה סגן מפקד הפלוגה של קבוצת ה"הגנה" של הטכניון, השתתף בהגנה על שכונת הסלוניקאים בחיפה ועבר הכשרה צבאית-קרבית בעמק יזרעאל, בעמק הירדן ועוד. אחרי הטבח בבתי-הזיקוק נשלח מטעם ה"הגנה" לפעולת נקם בבלאד א-שייח' (כיום: תל- חנן) וחוואסה. היה בין שלושת הראשונים שפרצו לכפר המרצחים. לאחר סיום הפעולה, בדרך חזרה לבסיס נפצע עמוס קשה ברגלו, הובא לבית-החולים בחיפה, נשא את מכאוביו בדומיה ובהרגשת סיפוק ("לא לשווא נפצעתי"). דאגתו היחידה היתה שלא יוודע הדבר להוריו, על-מנת למנוע מהם צער. אחרי עשר שעות, ביום י"ט בטבת תש"ח (1.1.1948), נקבר בנחלת יצחק. במלאת עשרים שנה לנופלו הוציא אביו יעקב גלילי ז"ל ספר לזכרו "חיי עמוס".