גלילי, עמיר

בנם-בכורם של שושנה ז"ל (שנרצחה בידי מחבלים שחדרו לקיבוץ שמיר) ויוסף, נולד בי"ג בתשרי תש"ד (12.10.1943) בקיבוץ שמיר. את השכלתו קנה עמיר במוסד החינוכי "עיינות" שבקיבוצו, יחד עם חבריו לקבוצה, קבוצת "סלע". הוא היה ילד חמד ונער מסביר פנים. משחר נעוריו גילה עמיר נטייה מיוחדת למוסיקה. כלי הנגינה הראשון שלו היה חליל, ואחר-כך ניגן על מנדולינה, כינור ואקורדיון. אולם אהבת חייו הייתה הגיטרה, שליוותה אותו לאורך כל דרכו בחיים. "קצין עם גיטרה", קראו לו מפקדים ופקודים. רגש מיוחד גילה עמיר כלפי בעלי-חיים, ובצעירותו הצטרף לענף הבקר בקיבוץ והתמיד לעבוד בו כל זמן היותו בקיבוץ. את בית-הספר התיכון סיים במגמה חקלאית. עמיר גויס לצה"ל בתחילת נובמבר 1961, וביקש להתנדב לסיירת "גולני". במהלך השירות הסדיר הוא סיים קורס סיירים, קורס מ"כים – שעם סיומו הוענקה לו דרגת רב"ט, קורס קצינים וקורס קציני חבלה. במהלך השירות הוא נפצע פציעה קרבית. עמיר השתתף עם חטיבתו בקרב נוקייב, שבו נהרג חברו מיכה. לאחר שלוש שנות שירות סדיר השתחרר עמיר מצה"ל. הוא חזר לקיבוץ והמשיך לעבוד בענף הבקר. עמיר נשא לאשה את רחל, שהכירה כאשר שירתה בהיאחזות הנח"ל כרם-שלום, והשניים קבעו את ביתם בקריית טבעון. במשך השנים נולדו לזוג שני בנים ובת. את פרנסתו מצא עמיר בחברת "אסיא-מעבדות". אף שלא הייתה לו השכלה רשמית של בוגר פקולטה לחקלאות, הועדף על פני בוגרי פקולטה זו ומונה כאחראי על אנשי השיווק של החברה בצפון הארץ. עמיר למד את כל רזי גידול העופות מכל ההיבטים: המשקיים, הכלכליים והווטרינריים. לאחר זמן אף מילא בהצלחה תפקיד של מדריך מקצועי ואיש שיווק בענף הבקר. עמיר שאף לרכוש בית למשפחתו שהתרחבה ושבעה נדודים. לצורך זה עזב את עבודתו ונסע לבדוק אפשרויות עבודה באפריקה, אך הדאגה למשפחה שנשארה בארץ החזירה אותו לארץ. עמיר שב לעבוד ב"אסיא-מעבדות" והתקבל בה בזרועות פתוחות. במלחמת ששת הימים השתתף עמיר עם חטיבת "גולני" כקצין חבלה, וכן במלחמת ההתשה ובמלחמת יום-הכיפורים. בחוות-הדעת של מפקדיו כתוב: "יעיל, מסור, בעל מנהיגות;" "איש שדה בעל כושר ביצוע טוב, קצין שאפשר לסמוך עליו;" "חייל וקצין מעולה, קצין חבלה היודע את המלאכה היטב ומבצעה היטב". סא"ל (מיל.) שמחה יוסף, שהיה מפקד גדודו של עמיר במשך 8 שנים, מציין כי בעת מלחמת ההתשה ברמת הגולן הצליחו חייליו של עמיר לנטרל תשעה מוקשים שהטמינו מחבלים מסתננים שהגיעו מירדן ומסוריה, וכי במשך כל שירות המילואים לא עלה אפילו רכב אחד של היחידה על מוקש. מ"גולני" הועבר עמיר לחיל-ההנדסה, שימש בו כסגן מפקד פלוגה, והיה מועמד לקבל פלוגה תחת פיקודו. כשפרצה מלחמת שלום הגליל גויסה פלוגתו לשירות פעיל, ועמיר נתבקש למלא את מקומו של המ"פ הקבוע שיצא לארצות-הברית. עמיר התייצב בראש הפלוגה ויצא איתה למלחמה. לחייליו אמר: "המטרה העיקרית בשירות המילואים הזה – שכולם יחזרו הביתה בשלום". ביום א' באב תשמ"ג (11.7.1983) נפל סרן עמיר בעת מילוי תפקידו במלחמת שלום הגליל, כאשר רכב ה"ספארי" שבו נסע, נפגע ממטען צד. כבן ארבעים שנים הוא היה בנופלו. עמיר הובא למנוחת-עולמים בחלקה הצבאית בבית-הקברות בקריית טבעון. הוא השאיר אחריו אשה, שני בנים ובת, אב ושתי אחיות. לאחר מותו הוא הועלה לדרגת רב-סרן. מפקד החטיבה אל"מ יצחק כתב למשפחה השכולה: "עברתי עם עמיר תקופה קצרה, שבה פעלנו ביחד להכין את יחידתו לפעילות בלבנון… ראיתי לנגד עיני קצין ומפקד בעל תחושת אחריות כלפי המשימות העומדות בפניו… ראיתי מפקד הדואג לחייליו בכל רגע… ראיתי חיילים הבוכים על אובדן מפקדם כאילו איבדו את אביהם". בשיר שכתבה בתו איילת, ונדפס ב"משמר לילדים" כמה ימים לפני נפול עמיר נאמר: "אוי ארצי מולדתי/ מה בך ובתוכך/ רוצים לבלות/ ולא מלחמות/ וכל משפחה קטנה כגדולה /- רוצים שלום במתנה". וכך כתבה בשיר שהקדישה לאביה לאחר מותו: "יש לי ציפור אחת בלב/ והיא מראה לי רגשותיי/ כשהעצב או הבכי – היא צובטת ומנקרת בי/ וכשהשמחה – היא קופצת ועליזה/ ציפור כזאת עוד לא ראיתי/ ולא אראה/ כי היא בתוך ליבי שלי/ עמוק./ היא נתנה לי את האושר/ היא נתנה את השמחה/ עד הרגע הנורא שזה קרה/ היא ברחה ממני בלי לומר שלום/ פשוט פרשה כנף ועפה לה לשם". משפחתו וקיבוץ שמיר הוציאו לאור לזכרו חוברת וספר זיכרון, ובו קובצו דברי חברים ועדויות על הפיגוע שבו נפל עמיר. כן נכתבו כתבות לזיכרו בעיתונים "על המשמר", "לאשה" ו"מעריב"