משה, בנם של רבקה ושמואל-יוסף, נולד ביום כ"ד באדר תרפ"ו (10.3.1926) בוורשה בירת פולין. סיים את לימודיו בבית הספר "תחכמוני" בעירו. מצעירותו השתייך לתנועת "השומר הדתי". ורשה, בירתה של יהדות פולין, היוותה גם מרכז חשוב של יהודי העולם כולו. ערב מלחמת העולם השנייה חיו בה כ-375,000 יהודים, אשר למרות המצוקה הכלכלית נהנו מתנופה תרבותית, חינוכית, דתית ופוליטית, קיימו מוסדות סעד והוציאו לאור עיתונים וספרים. יהודי ורשה עסקו במלאכה ובתעשייה, במסחר, בכספים ובמקצועות חופשיים. המשבר הכלכלי החריף שפקד את העולם בשנות השלושים השפיע קשות על כלכלתה של פולין והביא להחרפת הנימות האנטישמיות ולדחיקת רגליהם של היהודים, שנחשבו כבעלי מעמד מפתח בחיי הכלכלה הפולנית. התרוששותם של יהודי ורשה הייתה לפיכך חריפה ומהירה. ב-1 בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה עם פלישתה של גרמניה לפולין וכיבושה במלחמת בזק ("בליצקריג"). מיד לאחר מכן פורסמו צווים ותקנות אנטי-יהודיות שהביאו לבידודם החברתי של היהודים, לנישולם הכלכלי ולערעור כל מערכות חייהם. ורשה נכנעה לגרמנים ב-28 בספטמבר 1939, לאחר שלושה שבועות של עמידה בהפצצות והפגזות. לעיר הובאו 90,000 פליטים ותנאי החיים החמירו באחת: הצפיפות גברה, מנות המזון קוצצו והאוכלוסייה סבלה מקור ומרעב. מעצרים, רצח ברחובות, הוצאות להורג, משלוחים למחנות ריכוז, חטיפת בני אדם ושילוחם לעבודות כפייה ברייך הגרמני היו מעשים של יום-יום. באוקטובר 1939 מונה יודנראט אשר התבקש לספק לגרמנים עובדי כפייה. בנובמבר 1940 נסגר גטו ורשה והוקף בחומה. בשיאו היו בגטו למעלה מ-400,000 יהודים. גירוש היהודים למחנות ההשמדה – בעיקר לטרבלינקה – החל ביולי 1942 והתבצע בכמה גלים. הגטו חוסל במאי 1943, אחרי המרד היהודי שבו נגרמו לנאצים אבדות רבות. משפחתו של משה נספתה כולה במחנה ההשמדה בטרבלינקה, ורק הוא ניצל ממוות ונלקח לעבודות כפייה. הוא התענה בעבודות פרך ועבר 13 מחנות עבודה והשמדה, אך זכה לראות את יום השחרור. בתום המלחמה הגיע לצפון איטליה. הצטרף לקבוצה הלאומית-דתית "תורה ועבודה" של "הפועל המזרחי" והיה מחבריה הפעילים ביותר. יחד עם חבריו טיפח תקוות להגיע לארץ ולעבוד את האדמה, להיות לעזר לעם ולמולדתו. הוא הירבה לצייר ויצירותיו, מעשי ידי אמן, הוסיפו גוון מיוחד לחדר התפילה ולחדר האוכל. משה עלה לארץ באביב 1947 באוניית המעפילים "מורדי הגטאות". האונייה, שנרכשה באיטליה על ידי המוסד לעלייה ב' של ה"הגנה", הפליגה ב-13 במאי 1947 מנמל מטפונטו שבאיטליה כשעל סיפונה 1,457 מעפילים ממדינות מזרח אירופה – ניצולי מחנות וחברי תנועות נוער. לא הרחק מחוף תל אביב זוהתה על ידי הבריטים, ובשל סירובה להישמע להוראותיהם ננגחה על ידי משחתות שאף התיזו עליה סילוני מים, הטילו רימוני גז מדמיע והנחיתו לתוכה חיילים. משך שלוש שעות התנהל באונייה קרב פנים אל פנים. ביום 24 במאי 1947 נגררה "מורדי הגטאות" לנמל חיפה, שם הועברו המעפילים לספינת גירוש ונשלחו למחנות המעצר בקפריסין. משה המשיך גם באי-הגירוש בעבודת התנועה, הצטרף ל"הגנה" ועבר אימונים מרוכזים. במחצית פברואר 1948 הגיע שנית לחופי הארץ בספינה רעועה, והוא כבר חייל לכל דבר. את ביתו קבע במושב שדה יעקב שבעמק יזרעאל – המושב הראשון של "הפועל המזרחי" – אך הספיק להתגורר בו זמן קצר בלבד. בסוף אפריל 1948 התגייס משה, וחדור רצון לעמוד לימין המגינים יצא לשדה המערכה במסגרת חטיבת "גולני" – חטיבה מספר 1. הוא לחם בקרבות רבים וחווה במלחמת העצמאות סכנות אין ספור. כתום הקרבות, באוקטובר 1949, נכנס לצבא הקבע, מתוך רצון להמשיך ולתרום לארצו. משה שהוכשר כמסגר אווירונים בעברו, הועבר לחיל האוויר שהיה אז בראשיתו. במטה בתי הספר הצבאיים השתלם במקצועות שונים והוכשר כפחח מטוסים. משה גילה חריצות ומקצועיות וזכה להערכת מפקדיו. את שעותיו הפנויות הקדיש לעבודה בסניף המשמרת הצעירה של "הפועל המזרחי" בחיפה, ואף תכנן לשאת לאישה את חברתו מימי הנדודים. ביום כ"ד באב תשי"א (26.8.1951) נפל משה בשעת מילוי תפקידו. הוא נהרג בתאונת דרכים שאירעה סמוך לקיסריה, בכביש חיפה – תל אביב. בן עשרים וחמש שנים בנפלו. משה הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בחיפה. מוקירי זכרו של משה הקימו פינה על שמו בספרייה בקריית שמואל. החלל הינו "נצר אחרון". חללי "נצר אחרון" הם ניצולי שואה שנותרו שריד אחרון ממשפחתם הגרעינית (הורים, אחים, אחיות, בנים ובנות), שחוו על בשרם את אֵימַת השואה בגטאות ו/או במחנות הריכוז וההשמדה ו/או במנוסה ובמסתור בשטחים שנכבשו ע"י הנאצים ו/או בלחימה לצד אנשי המחתרות או הפרטיזנים בשטחי הכיבוש הנאצי שעלו לארץ, בשנות מלחמת העולם השנייה או אחריה, לבשו מדים ונפלו במערכות ישראל.
