דוד, בן מרים ואריה ז"ל, נולד ביום ט"ז בסיון תש"ח 23.6.1948)) בקיבוץ טירת צבי. הוא סיים את לימודיו היסודיים והתיכוניים בבית-הספר המשותף בשדה-אליהו. בקיבוצו, קיבוץ דתי, ספג כבר משחר נעוריו את האהבה והכבוד לדת ישראל ולמסורתו. האמונה בה' ושמירת מצוותיו הנחו את דרכו כל חייו. מילדות היה דוד דוגמא של מנהיג חברתי בקבוצתו, ותמיד היה סמל ומופת לכל חבריו. בקומתו הגבוהה, בקולו העמוק והסמכותי ובהתנהגותו המבוגרת, היה ראש וראשון לכל חבריו בקבוצה. הוא היה חובב ספורט, הצטיין בעיקר בענף הכדור-עף ונמנה עם נבחרת "אליצור" בטירת צבי. בעודו תלמיד בכיתה השישית בבית-הספר התיכון נמנה עם חברי נבחרת הבוגרים של קבוצת "אליצור" וחרף עיסוקיו הרבים השקיע זמן, מרץ, ורצון באימוני הקבוצה ובמשחקיה. דוד גויס לצה"ל בתחילת ינואר 1967 והוצב לנח"ל. לאחר סיום הטירונות השלים קורס מ"כים וקורס קציני חי"ר. במלחמת ששת הימים השתתף בקרבות אום-כתף ובשנת 1968 עבר לחיל השריון, ולאחר שהשתלם בקורס היה לקצין חרמ"ש. הוא היה קצין ומפקד למופת. בהערכות שכתבו עליו מפקדיו, ציינו כולם את מסירותו, את שקידתו ואת המאמצים שהשקיע בהשגת המקסימום מחייליו כלוחמים, והעלו על נס את אהבת חייליו אליו כמפקד וכחבר. אהבה זו רכש בזכות יחסו החם והאנושי לפקודיו, הבנת הזולת ונכונות לבוא לקראת חייליו, לעזור להם ולעודדם בעת משבר. הוא היה סמל הדוגמא האישית, מעולם לא דרש מאנשיו לבצע דבר שלא ביצע בעצמו. הוא היה עושה אתם את התרגילים ואת האימונים כאחד מהם. חלק גדול מתקופת שירותו הסדיר עשה במעוזי התעלה במלחמת ההתשה. המעוז שפקד עליו היה תמיד לדוגמא ולמופת בארגונו, בסדר ששרר בו, באחזקת כלי הנשק ובנקיונם. בתקופת שירותו השתדל שלא להדאיג את בני משפחתו, הרבה בכתיבת מכתבים הביתה ומעולם לא סיפר על קשייו או על פעולות מסוכנות שהשתתף בהן. הוא נהג לספר על כך רק לאחר שהכל כבר עבר והסכנות חלפו. תקופת שירותו הסדיר קרבה אל קצה, אבל הוא התבקש לשרת תקופה נוספת בשירות קבע. ב-1970 עבר קורס מ"פים. בינואר 1971 שוחרר דוד מהשירות הסדיר וחזר למשק. הוא נשא אישה בת טירת צבי ורצה להקים משפחה ובית בקיבוץ. כשחזר למשק, החליט להיכנס לעבודה בענף הלול. הוא אהב בעלי-חיים ורצה לעבוד אתם ולמענם, ואמנם זמן קצר לאחר שנכנס לעובי הקורה והיה מעורה בבעיות היום-יום בענף הלול, הפך לאחד ממרכזי הענף במשק. בינואר 1972 נולדה בתו. הוא היה בעל ואב למופת וקיים קשר נדיר בסוגו עם אשתו ובתו. כשנולדה הבת נלחם כדי שתגור בבית ההורים, בניגוד לנוהג ששרר בקיבוצים. את רעייתו שיתף בכל מעשיו ולא פעם תמהו החברים בראותם את אשתו ובתו מבקרות בלולים. אפילו בעת עבודת לילה היתה אשתו באה ללול כדי להיות קרובה אליו. חיי המשפחה שלהם היו אידיליה שלמה, רצופת הבנה וכבוד הדדי. אחיו של דוד, שהיה צעיר ממנו בשנים, העריץ אותו והיחסים ביניהם היו הרבה יותר מאשר סתם קשר-אחים. הם היו חברים בלב ובנפש, חרף הבדל הגילים ביניהם. גם לאחר נישואיו של דוד, המשיך אחיו לבוא אליו, לשוחח איתו, ללבן בעיות ולהיוועץ בו. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים גויס דוד והצטרף ליחידתו בסיני. ביום כ"ה בתשרי תשל"ד 21.10.1973)), בעת תקיפת מערך המצרים ב"מיסורי". שבגדה המזרחית של תעלת סואץ, נפגע ונהרג תוך כדי קרב. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בטירת צבי. השאיר אחריו אישה – רבקה, בת – יודפת, הורים, אח – אהרון ואחות נשואה – מלכה. לאחר נופלו הועלה לדרגת סרן והוענק לו "עיטור המופת" על פועלו בקרבות – וזו לשון תעודת העיטור: "סרן דוד גלזר ז"ל היה מפקד פלוגת חרמ"ש בעת מלחמת-יום-הכיפורים. ביום 21 באוקטובר 1973, במסגרת תקיפת המערך המצרי ב"מיסורי", שבגדה המזרחית של תעלת-סואץ, אבטחה הפלוגה שפיקד עליה את כוחות הטנקים, וטיהרה את השטח בעקבותיהם, סרן דוד גלזר ז"ל נע בראש אנשיו בזחל"ם-הפיקוד, הסתער על גבעה, שהתבצרו בה חיילים מצריים, כשהוא משליך רימונים ויורה במקלע. תוך-כדי הקרב נפגע ונהרג. סרן דוד גלזר ז"ל גילה כושר-מנהיגות מעולה ואומץ-לב, ושימש מופת לחייליו בכל המלחמה". במכתב תנחומים לאלמנתו כתב מפקד היחידה שלו: "בקרוב אנו משתחררים וחוזרים הביתה. בעלך דוד אינו משתחרר אתנו. במלחמה קשה ומרה זו נתן את חייו על הגנת ארצנו. כאבך הגדול הוא גם כאבנו. זכרו של דוד שמור עמנו והוא זיכרון יקר לכולנו. מי-יתן ונהיה ראויים לזכרו". לזכרו נכתב ספר-תורה חדש שהוכנס לבית הכנסת של הקיבוץ; משפחתו ומשקו הוציאו לאור חוברת לזכרו, ובה מדברי המשפחה ומדברי חברים ומפקדים על דמותו של דוד – דמות של מפקד מזהיר, אדם דגול, חבר נדיר, אב, בעל, אח ובן למופת.
