גלושנוק, אולג

בן הזקונים של אירנה ואלכסנדר. נולד ביום ג' בסיוון תשמ"ה (23.5.1985) בעיר רצ'יצ'ה שבברית המועצות לשעבר. אח לדימה. אולג היה ילד חייכן ומצחיק, שובב, תוסס ואנרגטי, אחד שלא מסוגל לשבת בשקט, שלוקח הכול בקלות ובשמחה. "נולדת כדור קטן, שני קילו," העלתה דודתו גלינה "בלנקה" זיכרונות מלידתו ומילדותו, "עמדנו ליד החלונות בבית היולדות וביקשנו מאירנה שתראה לנו אותך דרך החלון. היא הראתה לנו חבילה כזאת קטנה. אחר כך גדלת מול עינינו ושימחת אותנו. היינו איתך בעיר טמבוב כשעל העיר שלנו נפלה פצצת הצ'רנוביל ואנחנו נסענו כולנו לטמבוב. שם חגגנו את יום ההולדת הראשון שלך ושם התחלת ללכת. הבטנו בגדילה שלך. כשהלכת לגן תמיד היית חוזר עם שריטות ומכות אבל אף פעם לא בכית ולא התעצבת, תמיד היית אומר שאתה הרבצת לו". אימו אירנה סיפרה שחששה שאולג לא אוכל מספיק, משום שתמיד היה ילד רזה מאוד. הוא היה בררן באוכל והיא דאגה לו לפני כולם והשתדלה להכין עבורו את המאכלים האהובים עליו. המשפחה עלתה ארצה ב-23 ביוני 1992 והגיעה לנהריה. "הגעתם לקראת בוקר," נזכרה אורטל בת דודתו, "ואנחנו יצאנו החוצה לפגוש אתכם. הבאתי לך חפיסת מסטיקים והסברתי לך איך עושים ברוגז ושולם בישראל". אולג היה אז בן שבע ועלה לכיתה א' בבית הספר היסודי "כצנלסון" בנהריה. ביוני 1993 רכשו הוריו דירה בשכונת טרומפלדור בעיר, בסמוך לבית דודתו ומשפחתה. בשכונת טרומפלדור הכיר אולג את כל חבריו: דודו שהיה החבר הישראלי הראשון שלו, איתי ועידן שלמדו איתו בבית הספר היסודי, חנן שהצטרף לחבורה, וגם גל שהיה קרוב לאולג בתקופה האחרונה לחייו, ועוד חברים רבים. היו לו לאולג חברים בני גילו וגם צעירים ממנו בשנתיים-שלוש. הפרש הגילים מעולם לא הפריע לו. "אולג… ידעת לשמח אותי, להרגיע אותי, לפנק אותי, להצחיק אותי," כתב לו חברו הקרוב חנן, "בחיים לא יכולת לפגוע בי. כשהיינו נוסעים לטייל או לים או לכל מקום, היית מחכה לי שעות עד שארד מהבית. לא יכולת לנסוע בלעדיי. בימים של בית הספר היסודי לא הייתי יכול ללכת לבית הספר בלי לקרוא לך… אין דבר כמעט בחיים שלי שלא עברתי איתך. אפילו במוזיקה – תמיד התעניינת ובאת איתי לאולפן ההקלטות, ממש היית חלק ממני… אתה היית המקור לחיים, לאנרגיה, לשמחה. היית השמש שלנו. תמיד זוהר ומאיר ומשמח… הייתי הולך הביתה אחרי יום שלם שהיינו מבלים ונהנים. לא יכולתי להישאר בבית. אחרי חמש דקות הייתי חוזר אליך, אפילו לאכול לא הייתי מצליח בבית, הייתי מביא מהבית שלי כל מיני דברי מזון והיינו מכינים אצלך ומתענגים ביחד על האוכל". אולג היה בן בית אצל חבריו, שוחח עם הוריהם, התעניין בשלומם והצחיק אותם. גם אם מצב רוחו לא היה טוב, הוא לא הראה זאת כלפי חוץ והמשיך לשמח ולהצחיק את הסובבים אותו, כדרכו. אולג אהב בעלי חיים, ובביתו גידל חתול. בזמנו הפנוי אהב לבלות עם חבריו, להשתטות איתם, לרקוד במועדונים, לשחק כדורגל, לבלות על שפת הים, להצטלם. הוא היה נער שאהב לעזור, לעודד ולפרגן. כילד כתב מכתבי שבח ותודה לשכן טוב שפינק ובידר את הילדים בשכונה. למרות שגדל בבית חילוני, התקרב אולג לדת. איתי חברו סיפר על הקשר ביניהם שהתחיל בבית של חבר משותף, לשם היו באים הנערים ואולג ביניהם לשיעורי תורה פעם בשבוע: "היינו יושבים על הספה בצד ומקשיבים לשיעור… כשהבית התמלא עברנו לשיעורים בבית הכנסת 'שומרי שבת'… איך ניקינו, סידרנו כולנו יחד את בית הכנסת. כמה מסירות נפש הייתה לנו. אני זוכר איך היית מביא את המגב הכחול והשואב מביתך והיית מנקה, עוזר ורץ בלי סוף… החלטנו שאנו זקוקים למקום של צעירים… כמקום של תורה… קיבלנו מפתחות של מקלט מהעירייה". הוא וחבריו, חבורת נערים בני שבע-עשרה–שמונה-עשרה, עשו מאמצים כבירים להקים כולל ראשון בשכונת טרומפלדור. "אני זוכר שנכנסנו בפעם הראשונה אל הכולל," סיפר איתי, "איזו התלהבות, איזה מרץ. כולנו יחד ניקינו, קרצפנו, צבענו את המקום. לאט לאט הבאנו ספריות, ספרים, תמונות… ממש התחלנו מכלום, אבל השמחה וההתלהבות שהייתה לנו שלחה לנו את הכול. אולג, אני זוכר איך רצת בלי סוף, איך היית עובר מבית לבית ומבקש ספרים מאנשים בלי להתבייש, והיית כולך מלא התלהבות ושמחה אמיתית. כמעט כל פעם שנכנסת לכולל היית מביא איתך איזה ספר, חבילות ופלים… כדי שיהיה לנו כיבוד בשיעור, והכי חשוב איך שהכנסת שמחת חיים למקום… הצלחנו להעמיד מקום ששימש ללימוד תורה יום-יום… אולג, אפילו אם לפעמים היה לך קשה לקיים מצוות בגלל הסביבה שנמצאת בה, אני יודע בתוך תוכי וגם אתה יודע שעשית הרבה מאוד, והכי חשוב שכל מה שעשית היה בשמחה ובהתלהבות. אני זוכר שבחג סוכות ממש עמדת על זה שתהיה לנו סוכה ובנית לנו סוכה. הבאת סדינים מהבית, הלכת לחפש קרשים וזיכית אותנו בסוכה ובחג שלא נשכח לעולם. אפילו את מסיבת הגיוס שלך עשית בכולל. עשינו על האש, שרנו, שמחנו". גלינה, דודתו של אולג, סיפרה כי הוא נהג להיכנס קודם לביתה בדרכו מבית הספר הביתה וגם מהצבא, "ואיתך היה נכנס רעש, צחוק, שמחה…". כל מיודעיו מדגישים את אהבת החיים, את השמחה התמידית שאפיינה אותו. "… תמיד היית ותמיד תישאר האור שלי," נפרדה ממנו סטפאני (כרמית), קרובת משפחתו, "תמיד נכנסת לבית בחיוך, וברגע שנכנסת כל הבית היה הופך לחגיגה אחת גדולה של צחוק, של צעקות, של אהבה, של דמעות. בקיצור, כשהיית בסביבה כולם היו שמחים. בכל מצב ידעת לעזור, להבין, לאהוב, לצחוק, להושיט יד לזולת, לתת עצה טובה… את כולם בירכת לשלום, אפילו אנשים זרים, כולם אהבו אותך, אוהבים וימשיכו לאהוב, כי נשמה כמו שלך לא שוכחים לעולם. אני זוכרת שבכל פעם שביקרת היית קופצני והיפראקטיבי. לפעמים זה הציק ולפעמים לא הזיז. אני לא מצליחה לשכוח את הצחוק שלך כשנכנסת לבית והתבדחת איתי על כל נושא. תמיד היית פתוח וסיפרת לי כל מה שעובר עליך". "…אף פעם לא נעלב, ובעיקר לא מתנגד לשום דבר," כתבה עליו דודתו גלינה "בלנקה", "כל מה שהייתי מבקשת היית עושה בלי התנגדות ומיד. אנחנו ליווינו אותך לצבא וחיכינו לך כל חופשה שתחזור מהצבא ואז היית חוזר עם תיק גדול וכבד. כאב לך הגב ממנו אבל לא התעצבנת מזה, אתה ידעת שזה מה שהצבא דורש וזה מה שצריך לעשות… היית מביא לנו דואר. וביום הקריטי הזה באת ישר מהצבא אלינו. הבאת לנו דואר, נכנסת עם המילים האלה: 'הדוור הגיע'. כולנו צחקנו, דיברנו איתך קצת והלכת הביתה. עכשיו אני יושבת ומחכה שכל רגע תיכנס ותגיד: 'בלנקה שלום'. אבל… אני אף פעם לא אשמע: 'גלינה בלנקה' ואף אחד לא יעשה לי מסאז' וידפוק לי בגב…" אולג סיים את לימודיו בבית הספר התיכון "עמל נהריה" על-שם יצחק רבין והתגייס לצה"ל ב-11 באוקטובר 2004 בגיל תשע-עשרה ושירת כטבח במפקדת ההנדסה של פיקוד צפון. רונית פור, קצינת השלישות ביחידה, תיארה את כניסתו לתפקיד החדש: "עם הגיעך לבסיס המחנה בצפת התאקלמת במחלקה במהירות, וכבר מההתחלה הרושם שהותרת גרם למפקדים לסמוך עליך… חייל למופת, שמשתבץ, מקבל אחריות ומרות…" רב-סרן מיכל קורלנד, המפקדת של אולג וקצינת לוגיסטיקה ביחידה, הוסיפה ואמרה ש"אולג היה חייל למופת, מלא שמחת חיים וכולם אהבו אותו… חבר טוב שאהב לעזור לזולת ולהתנדב. הוא היה אהוב על חבריו ומפקדיו, ומוערך מאוד מבחינה מקצועית. הוא השתלב בצורה מצוינת בתוך תקופה קצרה, והיה מיועד להיכנס לתפקיד אחראי משמרת במטבח". אלא שאז קרתה תאונת דרכים קטלנית וקיפדה את פתיל חייו, חצי שנה בלבד לאחר גיוסו לצה"ל. בערב חול המועד פסח תכננו אולג וחבריו לנסוע למסיבה ובדרך שינו את תכניותיהם, הם נסעו לעכו. בדרכם חזרה לנהריה התנגש רכבם במיניבוס. אולג נפצע אנושות, הרופאים נאבקו על חייו, אולם הוא נפטר מפצעיו בחדר הניתוחים. טוראי אולג גלושנוק נפל בעת שירותו ביום י"ז בניסן תשס"ה (26.4.2005), בן עשרים היה בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בנהריה. הותיר אחריו הורים ואח. ארבעה איש נוספים נפצעו בתאונה – שני חיילים ושני אזרחים. חודש וחצי לפני כן נהרגו בתאונת דרכים במקום סמוך שלושה חברים של אולג, בני אותו מחזור בבית הספר. באלבום הזיכרונות, השירים והתמונות שהוציאה המשפחה לזכרו, כתבה אמו: "עם כזה כאב, יקר שלי, בחיים לא התמודדתי. התרוקנתי, הכול מסביבי איבד משמעות. איך להמשיך הלאה אינני מתארת לעצמי. איך זה יכול להיות שבשנייה אחת, בדקה אחת, נקטפו חייך ואני בחיים לא אראה אותך, אהוב שלי. באותו הבזק נעצרו גם חיי. בלי החיוך שלך, בלי הצחוק שלך, בלי השמחה שהכנסת לביתנו, הכול איבד מערכו וממשמעותו. עיניך הכחולות תמיד זהרו בברק של שמחת חיים. ההיפראקטיביות שלך הכריחה אותנו כל הזמן להרגיש שהחיים יפים, שהכול חי ופורח, אתה נכנסת לבית והכול מסביב זהר מהחיוך שלך, שמש שלנו. כל התנועות שלך, ההליכה שלך, המילים שלך, הבדיחות שלך. הכול מזכיר לנו את הערבים שנכנסת לבית כמו רוח והיית ממלא את החלל הריק בשמחת חיים. אני אף פעם לא אשכח איך כשהייתי במטבח היית חייב לגעת בי, לחבק, לנשק, ללחוץ לי על הצוואר, לעשות לי מסאז', ואם הייתי אומרת: 'אוי אולג כואב לי', היית צוחק ואומר: 'בובה שלי אני אוהב אותך' ובאותו רגע הייתי נמסה… כשהילד שלך אומר לך מילים כאלה, אתה מרגיש האדם הכי מאושר בעולם. אני יודעת שגם אתה הרגשת את האהבה שלי אליך. אתה בשבילי תמיד היית הילד הקטן. תמיד הרגשת את הדאגה שלי אליך… רק בשנתיים האחרונות התחלת לאכול טוב, גדלת ונהיית גברי. הייתי מסתכלת עליך ושמחה, נהיית כזה יפה וגדול, כזה טוב ויקר… אני מודה לגורל שאלוהים שלח לי אותך, שאני ילדתי אותך, גידלתי אותך, על שהיית לידי כל העשרים שנה האלה. זהו אושר גדול. נתת לי להבין הרבה מהחיים האלה… הקשר הרוחני שלנו לעולם לא יתנתק…" גם אביו כתב בכאב: "המוח שלנו לא יכול להבין את גודל הטרגדיה שלקחה את הנעורים שלך, את התמימות שלך, ולקחה ממני את כל האשליות והשמחה שאני מחכה לה יום-יום… האסון הזה סגר באור אפור וקר בערפל את הבית שלנו לעולם". אלוף-משנה איתן דהן, החל לפקד על היחידה שבוע לפני שאולג נהרג. אל"מ דהן הספידו: "למרות שלא הספקתי להכיר אותך, הצלחתי ללמוד עליך – כמה אהבו אותך חבריך, כיצד היית אהוד ואהוב עליהם, כמה העריכו אותך מפקדיך, כחייל ישר שניתן לסמוך עליו". "לאולג, המלאך הקטן שלי!" כתבה בת הדודה אורטל, "אף פעם לא היה לי אח, ואתה היית האח הקטן שלי. היינו עושים הכול יחד, ישנים ביחד, אוכלים מאותה צלחת ופתאום זהו. אין עוד צלחת משותפת. אין את המלאך הקטן שלי… אהבתי לשאול אותך שאלות ואתה היית אומר לי: 'הנה אורטל מתחילה עם השאלות!' אהבת לצלם אותנו, מי עכשיו יצלם אותנו אם לא אתה? מי יצחיק אותנו עם החיוך הרחב שלו?" באלבום לזכרו שיתפו גם חבריו הרבים מזיכרונותיהם ומתחושות העצב והגעגועים לאולג. איתי, חברו, כתב: "לא אשכח את הפעם האחרונה שהיית בכולל… באותו היום הגעת לכולל עם כמה חפיסות ופלים, הנחת אותם והתיישבת. כל השיעור היית שקט ושקוע כאילו הרגשת שזו הפעם האחרונה שלך בכולל. הסתכלתי לך בעיניים. המבט שלך היה מאוד רציני, מבט שבחן כל פינה בכולל… אני יודע שבתוך תוכך היית שומר תורה ומצוות, ולמרות שהיה לך קשה השתדלת לעשות כמה שיותר. תמיד האמנת ועשית הרבה מצוות ומעשים טובים". ביום השנה לפטירתו מתקיים "יום שכולו תורה" בהשתתפות חבריו, בכולל שהוא סייע בהקמתו ושנקרא על שמו. דפי זיכרון לאולג הוכנסו לאתר האינטרנט "עד עולם": http://oleg-glosenok.ad-olam.co.il