גלדקוב, אלכס (אלכסיי)

בנם הצעיר של אירנה ואלכסנדר. נולד ביום ט"ו בסיוון תשמ"ב (6.6.1982) באודסה שבאוקראינה. אח למרינה. ילד חמוד ושובב – "לושינקה", כינה אותו אביו בחיבה, משום שהיה מתוק כמו ילדה. בשנת חייו הראשונה עברה משפחתו של אלכס מעיר החוף שלשפת הים השחור ללניגרד שברוסיה, ומשם, לאחר שאביו התמנה לרב חובל, נסעו לקמצ׳טקה הרחוקה והקרה. בכל קיץ לקחו ההורים את אלכס ואת אחותו לבקר את הסבתות – באודסה או בלנינגרד, ומדי פעם יצאו להפלגות בספינתו של האב. בן ארבע היה אלכס כשנהרג אביו בתאונה. זמן קצר לאחר האסון עזבו האם וילדיה את קמצ׳טקה והעתיקו את ביתם לסנט פטרבורג, מקום לידתה של האם. חלפו ימים, והמשפחה הקטנה למדה להתמודד עם האובדן והמשיכה בחייה. אלכס היה ילד מחונן שכבר בגיל ארבע קרא ספרים בשטף. משהגיעה שעתו לעלות לכיתה א' התברר כי לא נותר מקום בכיתה המיועדת, ואלכס נבחן בחינה קשה כדי לבדוק את התאמתו לכיתה ב'. הוא הצליח להגות את כל המילים הקשות שנתבקש לומר, ועורר את התפעלותם של הבוחנים. ילד נבון היה אלכס, אך תמים. באחד הימים, מספרת אמו, עשה עסקת חליפין עם חבר: הוא העביר לידי החבר מדליון מזהב שהיה ברשותו תמורת מטבע פשוט; חלפו ימים אחדים, וסבתו של החבר טלפנה לאירנה, לומר שמצאה את המדליון. אלכס כלל לא הבין מהו הערך של הזהב שהחליף… כשהיה אלכס בן שמונה, השתתף בחוג סיף. הוא גילה כישרון בתחום, אך הענף שבו החל להתמחות היה שחייה; כבן לאם מאמנת שחייה במקצועה, הפך לשחיין מצטיין. בשנת 1993, כשהיה בן אחת-עשרה, עלה אלכס לארץ עם אמו ועם אחותו. חבלי הקליטה לא היו קלים – הסביבה, השפה, האקלים וכן הלאה – את הכול היה צריך ללמוד מחדש, אך עם הזמן רכשה המשפחה חברים וידידים, למדה עברית, והחלה לחוש אהבה וקשר למדינה. בית הספר הראשון שאליו נכנס אלכס בארץ היה ״דינור״ שבחולון, שם למד בכיתות ד' עד ז'. במקביל, המשיך להתאמן בשחייה. לאחר מכן הדרימה המשפחה לנגב והתמקמה בבאר שבע, שם שחה אלכס במסגרת מועדון "הפועל באר שבע". את לימודיו בכיתה ח' עשה בקיבוץ "משאבי שדה", ותקופה מסוימת שהה ולמד במדרשת שדה בוקר. בהיותו תלמיד מחונן ומצטיין, נמצא מתאים ללמוד בבית הספר התיכון "בויאר" שבירושלים שאליו מתקבלים בעלי יכולות גבוהות, ובחר לעבור לשם, ולהתגורר בפנימייה. עם המעבר לירושלים נאלץ אלכס לוותר על הישגיו בתחום השחייה, אך מצא לעצמו תחביבים חדשים: כדורסל, מחשבים, לימודי אנגלית ואיסוף בולים – שריד מחייו הקודמים שברוסיה. הכדורסל הפך לחלק בלתי נפרד מחייו של אלכס, והוא התגלה ככדורסלן מוכשר. כשלא התאמן במגרש ישב מול המחשב, למד את רזיו, והיה למומחה מספר אחת במחשבים של הפנימייה ושל בית הספר, ולאחראי חדר המחשבים. בפנימייה – בקרב קבוצתו – קבוצת "דולב" ובבית הספר התבלט אלכס בחוכמתו הרבה ובפיקחותו, ואף על פי כן לא היה בו אף שמץ של התנשאות. העברית שבפיו הייתה מושלמת ונטולת מבטא, כפי שכתבו עליו החברים בספר המחזור: "לאלכס שיער בלונדיני יפה שפעם היה ארוך וחלק והיום הוא חלק וקוצי ולעתים גם כתום. למרות המוצא הרוסי הטהור שלו לאלכס אין מבטא, ואם פוגשים אותו ברחוב ולא יודעים את השם שלו אפשר לחשוב שהוא סתם עוד שוודי." שנות לימודיו של אלכס ב"בויאר" היו שנים של פריחה ולבלוב; החן והקסם שניחן בהם ומנהיגותו הטבעית והסוחפת כבשו את ליבם של כל דיירי בית הספר והפנימייה. מוקף בחברים רבים, ימיו ולילותיו של אלכס היו גדושים בפעילות ספורטיבית, חברתית ולימודית. אלכס ידע ליהנות מהחיים, ולדברי חבריו, היה חובב מוזיקה ומסיבות מושבע. "ממטאליקה ועד ההאוסים הכי חדשים – אלכס מפזז ברחבות הריקודים" – כך תיארו חבריו את הצד הקליל והזורם שבאלכס. נוסף על עיסוקו האינטנסיבי בכדורסל, פיתח אלכס גם את כושרו האתלטי ונטל חלק במרתון ירושלים, ובכיתה י"א סיים קורס מדריכי שחייה. תלמיד מצטיין היה אלכס, נחרץ והחלטי שידע להביע את דעתו החד-משמעית באופן קצר ובהיר, אך גם שובב ומרדן לא קטן. מספרת מורתו, תמר סגל: "… ושוב אלכס יושב ביני לבין אמו, אירנה, באחת מאותן שיחות מוסר תכופות שאליהן נהגתי לזמן אותה כדי לומר לאלכס את האמירות המוכרות כל כך כמו: 'אלכס, אינך ממצה את הפוטנציאל הגלום בך' או 'אלכס, אם תתאמץ אך מעט, הישגיך בלימודים יעלו פלאים', ואלכס חייך חיוך שאומר: 'הרי כולנו בחדר הזה יודעים שאין טעם לדבר כל כך הרבה, הרי בסופו של דבר אני ורק אני מחליט על חיי ועל דרכי' – חיוך שהצליח לרכך את הלב ולהיכנס לנשמה…" את לימודיו במגמת פיזיקה ומחשבים סיים אלכס בהצטיינות יתרה. בסוף י"ב, נפרד מחבריו הטובים שבפנימייה שהיו לו כאחים ברשימה שכתב – "הר 'דולב'?": "שם, תחת קרניה השורפות של הבדידות, בין העננים האפורים של הצביעות, מוקף ביערות הקשיים, עומד לו הר דולב. הר שקם מתוך מעמקי האדמה לפני שש שנים ומאז רק הולך וגדל, מתחזק ומתפתח. רבים מכוחות הרוע ניסו לפורר את ההר הזה, ניסו למנוע ממנו לשאוף מעלה; היו שם הגעגועים והעצב, העזיבות, המרידות, התסכול והבכי, אך נשאר הר דולב לעמוד רם מעל הסובב אותו, מעלה את פסגתו בגאווה. הר דולב הצליח לנצח ה כ ו ל , בגלל האהבה, האחדות והפרגון, הכול – חוץ מהקץ, הקץ הבלתי נמנע, המנפץ, מפרק ומפזר את ההר האיתן בכל העולם, בצורת אבנים קטנות, שיחד בעבר היוו את החזק מכול. אבנים אלו יתגלגלו בכל מקום, בחיפוש אחר משהו לתפוס בו, רוחות הזמן יובילו כל אחת מהן לכיוון אחר, נהרות השכחה יסחפו אותן בזרמיהן לחלקים שונים של כדור הארץ. אז דולב, נשאר רק לקוות שנשרי החברות ישמרו על הקשר בינינו, ולעולם לא תימצא אחת מאבני דולב לבדה. אוהב אתכם מאוד." הקשר העז שחש אלכס למדינה והרצון להגן עליה, עמדו ביסוד החלטתו להתנדב ליחידה מובחרת בצה"ל על אף שבהיותו יתום מאב, יכול היה לשרת בתפקיד עורפי. מרינה, אחותו, אומרת: "הוא החליט על כך כשלמד בתיכון, ולא הייתה שום דרך להשפיע עליו שישנה את החלטתו. היינו גאים בכל דבר שעשה, וגם בהחלטתו זו." אלכס רצה מאוד להתגייס לקומנדו הימי ואף התקבל לגיבוש ה"שייטת", אך מאחר שכל חבריו שם כשלו, החליט שאינו רוצה להמשיך לבדו וחיכה למחזור הגיוס לחטיבת "גבעתי". אלכס התגייס ל"גבעתי" ב-13.3.2001, והחל במסלול הלוחם המפרך. הוא בלט מעל חבריו בכושרו הפיזי והנפשי, וכחייל מצטיין היה הראשון לקבל את הכותמה הסגולה. בתום המסלול הוצב כלוחם בפלנ"ט (פלוגה נגד טנקים) "העורב" של גדוד הסיור החטיבתי, ושירת עם חבריו במוצב ״דוגית״ שבצפון רצועת עזה במשימות הגנה ואבטחה שוטפת של יישובי צפון גוש קטיף. גם בצבא, כמו בבית הספר, ניכר אלכס במנהיגותו החזקה והפך לאחד מעמודי התווך של הצוות. בכל תחום ובכל משימה תמיד התנדב ראשון ומשך אחריו את כל חבריו. העיד מפקדו: "אלכס היה לוחם מעולה, מקצועי ומיומן, אשר שאף תמיד ללמוד עוד ועוד ולהצטיין בתחומו. הוא ביצע את תפקידו באחריות ובמסירות, תוך שהוא משקיע מחשבה עמוקה קודם ביצוע המשימה. ועם זאת, כל משימה שנטל על עצמו נעשתה כאילו מעצמה, בקלות, ובצורה הטובה ביותר." בזכות קסמו האישי, חיוכו הכובש וכישורי מנהיגותו, רכש אלכס חברים רבים ויצר סביבו אווירה נעימה ואוהדת. "ידו הייתה מושטת תמיד, בחיבה ובחינניות, לעזור ולסייע בכל תחום," נאמר עליו. תקופת שירותו של אלכס ברצועת עזה התאפיינה במתח ביטחוני ניכר על רקע אינתיפאדת אל-אקצה (אירועי "גאות ושפל") ומעשי הטרור רבים ששטפו את המדינה. יחידות "גבעתי" היו חוד החנית בלחימה ההתקפית מול המחבלים סביב רצועת עזה. אלכס וחבריו לקחו חלק בתקריות עם מחבלים, סיכלו פיגועים רבים ולכדו מבוקשים בכירים. בכל אלה היה אלכס מהמובילים, ללא רתיעה וללא פחד, וזכה לחוות דעת מרשימות ממפקדיו. ימים ספורים לפני יציאתו המתוכננת לקורס מפקדים, ביום ו' בתמוז תשס"ב (15.6.2002), נפל אלכס בקרב סמוך לדוגית. בבוקר, התקבל מידע מודיעיני על מחבלים המתכננים לבצע פיגוע נגד חיילי צה"ל או מתיישבים באזור צפון רצועת עזה. בעקבות המידע יצאה פלוגת "העורב" לסריקות בשטח. מעט לפני השעה 20:00, כמה מאות מטרים מדרום לאלי סיני ודוגית, אירעה ההיתקלות. אלכס היה הראשון לאתר את האויב, והסתער לפני כולם. במהלך חילופי האש שהתפתחו נפגע מכדור שחדר בין חיבורי השכפ"ץ שלבש, ונהרג במקום. עמו נהרג חברו לצוות, רב-סמל חזקי גוטמן. סגן מפקד הפלוגה, סרן אנטולי קרסיק, נפצע קשה ונפטר מפצעיו לאחר כשבוע. עוד שלושה לוחמים נפצעו. במקום ההיתקלות נמצאה גופת מחבל, אך חבריו הצליחו להימלט. ארגון החמאס קיבל על עצמו אחריות לפעולה. בפעולה שבה הקריב את חייו, מנע אלכס עם חבריו פגיעה חמורה באזרחי המדינה. זמן קצר לפני התקרית סיכלו הלוחמים פיגוע גדול כשאיתרו ופוצצו מכונית תופת שהכילה חומרי נפץ במשקל מאה ושמונים קילוגרם, שעלולה הייתה לגרום לאסון כבד. אלכס, שחגג רק שבוע קודם לנפילתו את יום הולדתו העשרים, הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי שבבאר שבע. הניח אחריו אם ואחות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל. במכתב הניחומים למשפחה כתב סגן-אלוף רון אשרוב, מפקד היחידה: ״כבר מתחילת דרכו בצבא ניכר באלכס כי קורץ מחומר מיוחד, אדם שאין רבים כמותו, אשר נכונו לו הישגים מרשימים. במנהיגותו החזקה והמיוחדת היה אלכס מעמודי התווך של צוות איכותי שנועד להיות יחד, להילחם יחד ולחתור ראשונים למגע עם האויב. וכך היה אלכס בראש הצוות, גם ביום ההיתקלות. ללא מורא ופחד, הוא איתר את האויב, רץ קדימה לביצוע המשימה, לחם בעוז ובגבורה וגילה אומץ רב. אלכס היה אדם משכמו ומעלה, מנהיג מלידה, שהיווה דוגמה ומופת לכל חיילי היחידה. … כמפקד וכאב לעתיד איני יכול אלא להיות גאה באלכס ולקוות כי אגדל ילד למופת כמוהו – לוחם אמיץ, מוביל בכל תחום, רציני ובוגר, שידע לקחת על עצמו כל אחריות, גדולה ככל שתהיה. … אנו, מפקדי פלוגת 'העורב' וחייליה מצדיעים לאלכס. נזכור תמיד את אישיותו המיוחדת ואת חברותו האמיצה." חמישה חודשים לאחר נפילתו, נערך בפנימיית "בויאר" ערב לזכרו של אלכס. נשאה דברים מורתו, תמר סגל: "אלכס היה מאותם תלמידים הנחרתים בזיכרונם של מורים. … אפילו מותו בקרב, בהסתערות אמיצה וחסרת פשרות על המחבלים המאיימים על ביטחוננו, המשיך את דרך החיים שאפיינה אותו – דרך של גבורה, דרך של עשייה למען הכלל, דרך של אומץ ונחישות. … החותם שהותיר בנו, אמונותיו ותקוותיו, נכונותו ללכת בדרך שבה האמין עד סופה – עד סופם של חייו, הפכו לציווי בעבורנו – ציווי להמשיך בדרך המשותפת, ציווי להיות מוכנים לקחת חלק בהמשך בניין הארץ ובניין החברה. זו הייתה צוואתו של אלכס לנו עוד כשהיה עימנו." חברו של אלכס מפנימיית "בויאר", שי זמיר, נפרד ממנו ברשימה "הר דולב – חלק ב'?": "עברו שנתיים בממלכה הקסומה והר דולב איננו. יש כאן כמה גבעות ירוקות ויפות אבל ההר האיתן שהתפורר השאיר שקע גדול באדמה. כפי שנכתב בפרק א', ההר אכן נופץ על ידי הקץ הבלתי נמנע, ועשרות האבנים שהרכיבו אותו, פוזרו ברחבי חורשת המציאות – חלקן בחרו להתגלגל באומץ בגאיות תלולות ומסוכנות, חלקן נעצרו באזור המישורי והחליטו ליהנות מהתנאים הנוחים. יש אפילו כמה אבנים שרצו להתגלגל כל כך רחוק, עד ששכחו בכלל משאר האבנים. יום אחד משהו נורא קרה. אחת האבנים, שלא מזמן נצבעה בסגול, התגלגלה באזור מסוכן מדי. היא ידעה כמה מסוכן שם, אבל אותה אבן מבריקה, מקסימה ביופייה, התגלגלה בכל הכוח ביודעה שזה הדבר הנכון לעשות. … מאז, שאר האבנים כואבות את חסרונה של האבן המיוחדת שנלקחה. … אותה אבן שידעה לקפץ גבוה יותר משאר האבנים. … עם כל הכאב הגדול, מנסות שאר האבנים למצוא נחמה בידיעה שהאבן המקסימה לא נופצה. היא פשוט הועברה למקום רחוק ולא ידוע. אותו מקום בו שומרים את כל האבנים היפות והטובות ביותר. … אבן שהתגלגלה לצד כל אבן, בלי שום קשר לצורתה או למה שחושבות עליה כל האבנים. אבן שהייתה מתגלגלת כל כך רחוק, במקומות הכי גבוהים, אילו רק הייתה ממשיכה להתגלגל. … שאר האבנים, שפעם השלימו הר איתן, ימשיכו להתגלגל במסלולים שונים. אך לעולם, לעולם לא ישכחו את אותה אבן קסומה שהייתה חלק מהן, אבן שחסרה כל כך…"