גלברזון, ישראל (“שרוליק”)

בן חיים ופאני. נולד ביום ד' במרחשון תש"ז (29.10.1946) בעיר מרסיי אשר בצרפת. לאחר מלחמת-העולם השניה, כאשר המוני ניצולי-השואה חיפשו להם דרך לעלות לארץ, הגיעה המשפחה לחוף המקווה – וישראל אז בן שמונה חדשים. ישראל למד בבית-ספר יסודי בקרית-חיים. בגיל ט"ז נתיתם מאביו והאם התלבטה קשות בפרנסת-המשפחה. כבר אז החליט לעשות כמיטב-יכולתו כדי לעזור לאמו. עם סיום לימודיו התיכוניים בבית-הספר התיכון העירוני א' אשר בקרית-אליעזר גויס לצה"ל (באוגוסט 1964) ומשגמר את שירותו נרשם לפקולטה לרפואה, כי אליה נשא את נפשו כל הימים. כאשר לא נתקבל בה נרשם (בסוף 1966) לצבא-הקבע בצה"ל – ומאז התחילה תקופה חדשה בחייו, מלאת התלהבות וסיפוק נפשי, אשר מילאה את כל ישותו ונתנה פורקן לרגשותיו הסוערים. השירים שכתב משקפים את נפשו הנסערת ואת רחשי-לבו, אך את שיריו הסתיר מעיני בני-המשפחה ורק מקצת מחבריו ידעו עליהם. אמיץ-לב היה באופן בלתי-רגיל, אך יחד עם זה היה בעל רגשות עדינים ואהבתו לאמו ולאחותו לא ידעה גבול; את כל דאגות-האם היה מבטל במחי-יד מתוך דאגה ומסירות לה. רחוק היה מביתו בזמן שירותו בחיל-השריון אך בחופשותיו היה פורץ הביתה כשהוא שופע שמחה, וזורע חמימות על כל סביביו – וכך שימח את לבות אמו ואחותו. פקודיו אף הם אהבוהו על גילוי אחוותו להם ולא פעם ציינו את אחד ממנהגיו אשר היו עדות לכך: כקצין היה רשאי לישון לא בכפיפה אחת עמהם, אלא שהוא ויתר על "כבודו" זה והיה ישן בתוך אחיו-לשורה. הצטיין בכל התפקידים שהוטלו עליו ובכושר-תפיסתו היה יכול להשתלט על כל מצב. מוכן היה תמיד להתנדב לכל פעולה שדרשה העזה וגבורה נפשית ולא התחשב בסכנות שהיו צפויות בה. ביום כ"ו באדר ב' תשכ"ז (7.4.1967) נפל בקרב בגבול הסורי כשנמצא בשטח פתוח ורסיסי-פגזים עפו על כל עבר. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בחיפה. בשנת 1968 יצא לאור ספר הנקרא על-שמו ("שרוליק"), והוא כולל בין השאר גם משיריו שבעזבון.