בנם של תמר ויהודה. נולד ביום כ"ו בניסן תשמ"ב (19.4.1982) בחדרה. אח של זהבית ושל ליטל. מגיל שבועיים ישן צביקה לילה שלם והיה פעוט שלו ונינוח. הוא גדל להיות ילד חכם ונבון, חדור מוטיבציה, ישר כסרגל, חברותי, חייכן וטוב לב. היו לו הברקות ורעיונות ייחודיים, ובגיל צעיר כבר ניהל שיחות כשל ילד בוגר. יעל שניאור, חברת המשפחה, כתבה: "אני זוכרת אותו כילד מחייך כל הזמן. חיוך מאוזן לאוזן … חיוך מקסים מכל הלב, חיוך שובה לב, חיוך שובב, חיוך קנטרני… ומה לא טמון היה בחיוך הגדול הזה של צביקה". צביקה למד בבית הספר היסודי "אחד העם" בחדרה ובחטיבת הביניים ותיכון "בית אליעזר". את כיתה י"ב סיים ב"תיכון חדרה למדעים ולאמנויות" בעירו. מגיל הגן אהב לצייר וליצור עבודות יד, וכשהיה בן אחת-עשרה זכה במקום השלישי בתחרות ציורים בנושא חיסכון באנרגיה. שר האנרגיה משה שחל העניק לו את הפרס – אופניים. כמו כן פורסמו ציוריו בלוח שנה. לאחר מותו כתב משה שחל לזכרו: "הכרתיך כנער שהצטיין בתחרות בין נערים ונערות מכל הארץ בנושא אנרגיה. הרשמת את כולנו בעבודתך, במקוריותך ובחן שבו הגשת את עבודתך – זכרתי אותך כנער גבוה ותמיר, שהרשים ברצינות דיבורו את המבוגרים שבינינו". בתיה גרמנסקי, מורתו, תיארה אותו כ"ילד עם מבט של אור בעיניים, ילד שחיוך תמיד לו על שפתיים, ילד שובב ומלא חיים, מוקף תמיד בחברים ואוהבים". בתיה כתבה למשפחתו איך בטיול של הכיתה לגליל, במערת קשת, הדגים צביקה לפני הכיתה את מפת הארץ כשחיוך של אושר נסוך על פניו. "ניצב גאה ובוטח בכל מעשיך. / … והנה אתה שוב, במהלך שיעור תנ"ך, עברית או חשבון, / משלב בין השתתפות לפטפוט והקשבה ברוב כישרון. / בנושאים אהובים מגלה רוב עניין וערנות / על תשובה שגויה, הערה – מגיב בהשפלת עיניים בענווה וביישנות. / ממהר מן השיעור לצאת אל המגרש בהפסקה, / לא מוכן להפסיד ממשחק הכדורגל אף דקה. / רציני וזקוף ניצב על הבמה / מדקלם ברהיטות כל מילה ומילה / במפקד ליום האם והמשפחה. / ובפורים כמדי שנה בשנה / מגיע בתחפושת מקורית ויפה". צביקה שפע נתינה והיה עטוף בחברים, כולם רצו להימצא בקרבתו. תמיד הקרין שמחה וקלילות, חיוך זוהר היה קבוע על פניו. נהג לספר בדיחות, ידע לנהל שיחות נפש, היה ידיד אמת, אכפתי ודואג. הוא אהב לבלות בדיסקוטקים וברים, נהנה מכל סוגי המוזיקה לריקודים. צביקה גילה אחריות, וכשיצאו לבלות עמד על כך שהנהג לא ישתה. הוא אהב גם לטייל בארץ. חברו הטוב של צביקה, עמית סימון, סיפר: "אני מכיר אותו שש שנים ואף פעם לא ראיתי אותו עצוב, תמיד הוא חייך. בכל סוף שבוע היינו מבלים ביחד, בפאבים או בים, והתפקיד שלו היה להביא את הפיתות שאימא שלו הכינה בבית". צביקה היה נאמן לחבריו ולדרכו שלו גם יחד. הוא היה "ילד של בית", נזקק לחום של המשפחה, העריך את העוגן ואת המשענת שהיוו לו, וידע שהוא יכול לסמוך עליהם. הוא היה "ילד סנדוויץ'", ועם אחיותיו שמר על יחסים חמים וחבריים. בשנותיו הראשונות בבית הספר היסודי החל צביקה לשחק כדורגל ונשבה באהבת המשחק מכל היבטיו. בתיכון החליט ללמוד שיפוט כדורגל, ומימן את לימודיו במכון "וינגייט" בכוחות עצמו. בחריצותו הרבה, עבד בחופשות הקיץ בכל עבודה שהזדמנה לו, לעתים עסק בצביעה ולעתים הדריך בקייטנות. בגיל תשע-עשרה, למרות גילו הצעיר ובזכות יכולותיו הגבוהות והישגיו המיוחדים, כבר שפט בליגה ב' בכדורגל, זכה בפרסי הצטיינות כשופט והוענק לו פרס על עלייה בליגה בתחום השיפוט. צביקה היה חריף מאוד וחדור מטרה להשיג את היעדים שהציב לעצמו. הוא היה חבר באיגוד השופטים ושפט במשחקי כדורגל רבים במקצועיות, בכישרון וביושר. באיגוד השופטים צפו לו עתיד מזהיר בתחום, אך את חלומו להתקדם ולשפוט בליגות הבכירות לא זכה להגשים. צביקה התגייס לצה"ל ב-31 ביולי 2000. שירת זמן קצר כלוחם בחיל השריון, ובשל מצבו הבריאותי עבר לאוגדת "המפץ". בכל מקום שבו שירת שיבחוהו מפקדיו וחבריו בזכות כישוריו המופלאים ואישיותו הקורנת. במכתב התנחומים למשפחה כתב הרמטכ"ל רב-אלוף שאול מופז: "צביקה שירת כמפעיל מחשב בשלישות מפקד עוצבת 'המפץ' אשר בפיקוד צפון. צביקה תואר כחייל משכמו ומעלה, ניחן בחשיבה עצמאית ובתושייה רבה למציאת פתרונות לכל בעיה שהתעוררה. מפקדיו מעידים עליו כי היה מלא מרץ ושמחת חיים, אדם מיוחד שחיוך רחב היה נסוך תמיד על פניו. צביקה היה אהוד על כל הסובבים אותו". תת-אלוף מתי לשם מפקד היחידה כתב: "צביקה הגיע ליחידתנו … שובץ באגף השלישות ומילא תפקיד של מש"ק מחשב. עד מהרה התגלה צביקה כאדם בעל יכולת גבוהה, חייל ממושמע, חרוץ ומסור, שקיבל עליו כל משימה בחיוך רחב והקפיד לבצעה בשלמות. בתקופת שירותו ביחידה, הטביע בה צביקה את חותמו והקרין מאישיותו על סביבתו. הוא רכש חברים רבים מקרב החיילים והיה אהוד על כולם. צביקה היה אדם מיוחד שאין רבים כמותו. קשה למצוא מילים לתאר את סגולותיו הרבות. תמיד התנדב לעזור ולסייע, מלא מרץ ושמחת חיים, והחיוך הרחב ושובה הלב היה נסוך על פניו תמיד. צביקה הפגין רצון עז לתרום והתחיל בתהליך לקראת יציאתו לקורס קצינים. אולם תכניות אלה נגדעו באיבן". רונן לפיד מפקדו סיפר על מסירותו לתפקידו, על יכולת הנתינה שלו: "תמיד עם חיוך של מלאך, ילד יפה תואר, גבוה, חסון, חכם, שכל כולו טוב לב, אמינות, יושר ורצון לעשות טוב ויותר טוב. לא פעם כששאלתי 'האם אתה עייף?' השעה הייתה חצות ויותר, ואתה חייכת. 'האם אתה עוד מסוגל?' שעה ארבע בבוקר. אני כבר נשברתי. אתה לא. 'זה בסדר, אני רק אסיים'. אותי שלחת לישון ונשארת לסיים. מלא שמחת חיים ידעת, גם לאחר שעזבתי את היחידה, לשוחח, להתקשר, להתגעגע ולהציף אותי באי-מיילים שיעלו בי זיכרונות … לא הסכמת לעבור לבית ליד ואהבת את חבריך. התנדבת, ממש כך, לבצע תפקידים כשאחרים לפעמים לא כל כך". מפקדו רביב אבידר כתב בתנחומיו למשפחה: "אהבתיו בכל ליבי, היה לי תענוג לפקד עליו ולהיות בנוכחותו, וראיתי זו כזכות שנפלה בחלקי. אדם מיוחד באמת, שקשה לתאר עד כמה. אחד שאף אדם לא יכול לומר עליו מילה רעה". אודי, חברו לשירות הצבאי, סיפר על מוכנותו של צביקה להשקיע וללמוד: "אצלי שתקת, לפחות בהתחלה. שתקת לא מבושה, לא מחוסר ביטחון, לא מביישנות. שתקת כי רצית ללמוד, להקשיב, להפנים ולהצליח. כנראה שיש לי עסק עם פרפקציוניסט והולך להיות לי קשה עם הילד הזה, כך לפחות חשבתי בהתחלה. אך קצת טעיתי, כי בהמשך התגלה לי תלמיד תמיד רציני, תמיד מחייך, גם כשלא כל כך הולך לו, ונוצר הקליק בינינו. הרבה שעות ביליתי איתך במכונית בארבע עיניים. השיחות בינינו היו גם פוליטיות, ספורט, בנות, משפחה ועוד ועוד, הכול תוך כדי לימוד מהנה לשנינו. אזכור תמיד את החיוך הנצחי של צביקה". בתפקידו האחרון שירת כפקיד שלישות בחיל כללי, במפקדת אוגדת עוצבת "המפץ", אוגדת מילואים משוריינת הכפופה לפיקוד צפון. כרמית אדרי ששירתה עימו סיפרה שכינתה אותו "צביק": "בעיקר בשל שמחת החיים שהפגין. רגע הוא פה ורגע שם, ובכל זאת כל משימה התבצעה כמו שצריך מההתחלה ועד הסוף. אין יותר טוב ממנו במחשב, בעיצוב גרפי, בטבלאות ובעיקר בבדיחות. בהפסקות היה מתיישב וסביבו כולם, והבדיחות והסיפורים מתרוצצים – הוא ידע הכול! כי היה כיף לספר לו והוא תמיד ידע להקשיב". כחודשיים לפני מותו ניצל צביקה מפיגוע. הוא לא הספיק להגיע בזמן לאוטובוס בקו 823, ועלה על האוטובוס שיצא זמן קצר אחריו. במהלך הנסיעה ראה צביקה במו עיניו כיצד האוטובוס שהחמיץ מתפוצץ בכביש ואדי ערה. "הוא לא פחד מכלום," סיפרה אחותו זהבית, "דיברנו על הפיגועים, וסיפרתי לו שלפעמים אני מפחדת להיכנס לקניון, והוא היה צוחק עליי". בבוקר יום רביעי ה-5 ביוני, עשה צביקה את דרכו לבסיסו הסמוך לצומת גולני באוטובוס "אגד" קו 830, הקו שבו נסע מדי יום. בשעה 7:15 בבוקר, בצומת מגידו, נצמד מחבל-מתאבד לדופן השמאלית של האוטובוס בחלקו האחורי. רכבו של המחבל היה עמוס חומר נפץ והוא הפעיל את המטען העצום. הפגיעה בתא הדלק של האוטובוס גרמה לפיצוץ עז, ומעוצמתו התהפך האוטובוס, התלקח ועלה בלהבות. בפיגוע נהרגו שבעה-עשר בני אדם, אזרח אחד והיתר חיילים. עשרות בני אדם נפצעו. צביקה גלברד נפל בפיגוע חבלני בצומת מגידו ביום כ"ה בסיוון תשס"ב (5.6.2002). בן עשרים היה בנפלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בחדרה. הותיר אחריו הורים ושתי אחיות – זהבית וליטל. צביקה הועלה לדרגת סמל-ראשון לאחר מותו. על מצבתו נחקק: "נסיך שהפך למלאך, נסיך בממלכת השמים/ תישאר נסיך לנצח!" לאחר מות בנו החל אביו יהודה לפסל ולגלף דמויות בעץ. הדמות הראשונה שגילף הייתה של בנו כמלאך חבוש בכובע הקסקט הצבאי, אחוז או מאוזן על ידי משקולת הנופלת בינו לבין הגזע המסמל את חיק המשפחה. את כל הדמויות המגולפות מקדיש יהודה לזכרו של בנו צביקה. שמו של צביקה מונצח באנדרטה שנבנתה בצומת מגידו לזכר נופלי הפיגוע ובכיכר 9 בחדרה. בכל שנה מקיימים משפחתו, איגוד השופטים, מחלקת הספורט של העירייה, עמותת על"ה והנהלת האצטדיון העירוני – טורניר כדורגל לזכרו. מיטב השופטים משחקים נגד חבריו של צביקה וקבוצות הנוער של חדרה. בשנת 2013 שיחקו ארבע קבוצות: נבחרת של אמנים ובהם אושרי כהן, דני רופ, קובי אפללו ותום קשתי, קבוצת הנשים "מכבי כישרונות חדרה", קבוצת "החברים של צביקה" וקבוצת השופטים. המשחקים נערכו בשיפוטם של יוסף מוגיליובסקי והשופט הבינלאומי אלכס אוסון, שניהם תושבי חדרה. בתום המשחקים נערך טקס. בשם המשפחה בירכה תמר גלברד אימו, הודתה לכל העושים במלאכה והעניקה גביעים.
