גלבוע, שאול

בנם בכורם של רחמים ופרידה. נולד ביום י"ג באדר א' תש"ו (14.2.1946) במשמר העמק. התחנך בקבוצת "עומר-דגן", שהיא הקבוצה החינוכית של בני משמר העמק והזורע. מילדותו הצטיין בתבונת כפיים; כנראה שאת הכשרון הזה קיבל מאביו, מורה למלאכות עץ ומתכת במוסד החינוכי במשמר העמק. תמיד היה גוזר ובונה חפצי עץ ומתכת. כיסיו היו מלאי ברגים וכלים ואפשר היה לפנות אליו כדי לעשות את המבוקש. את לימודיו התיכוניים למד בבית ספר "שומריה" שבקיבוצו. היה חבר תנועת "השומר הצעיר". בנעוריו היה פעיל בשטחים רבים וכן היה ספורטאי מצטיין בכדורסל, בריצה, בקפיצה לרוחק וקפיצה לגובה. לצה"ל גויס באוקטובר 1963 והתנדב לחיל האויר. ובקורס הטיס התבגר מאד. הוא עבר את כל השלבים של אימונים במצבים מסוכנים בהצלחה. חודשים אחדים לפני נפלו סיים את תקופת שירותו הסדיר בחיל האויר מתוך תקווה לחזור לעבודה במשק. הוא גם הדריך בקורס טיס והיה מסור מאד לחניכיו ועבד קשה ובלי סוף. באותו זמן חייב להמשיך גם באימוניו האישיים ובינתיים היה קופץ הביתה בחפזה, כדי לראות את חברתו הצעירה ואת הוריו. הוא חי איפוא במתח גבוה מאד אלא שלא התאונן על כך, כי אם להיפך: הוא אפילו התחיל חושב – ואף לשוחח על המשכת השירות בחיל. עדין נפש היה ורך מזג ובעל גישה אדיבה, אך לא היה נוהג להתבלט ולעשות רושם. טוב היה לו בין חבריו בקבוצה. כאשר התעורר הויכוח מסביב לעניין ההחתמה לתקופת שירות נוספת היה אביו סבור שמן הרצוי היה גם לו וגם לקיבוץ שיחזור הביתה לשנה. הוא אמר לו את דעתו אלא שלא ניסה לכפות אותה עליו ובשיחת הקיבוץ, במשך רגעים מספר בלבד, אמר בזו הלשון: "צה"ל זקוק לטייסים מאומנים וחובה עלי להמשיך לשרת לפחות עוד שנה" ואיש מן החברים לא ניסה להתמודד עמו בויכוח. אך ביום ב' בניסן תשכ"ט (21.3.1969) נתגלתה חולייה של חבלנים שהסתתרה באיזור של גשר אלנבי: מיד יצא כוח של צה"ל לתקוף את אנשי החוליה שעברו את הירדן. המחבלים נסוגו ובאותה שעה נפתחה אש מנשק קל לעבר הכוח הישראלי. לאחר מכן הפעילו המוצבים הירדניים גם מרגמות וארטילריה. כוחות צה"ל השיבו באש וחילופי היריות נמשכו קרוב לשעתיים. אז הוכנסו מטוסים ישראליים לשיתוק מקורות האש הארטילרית הירדנית. לאחר שהפציצו את העמדות נראה פתאם כי אחד המטוסים נפגע. כנראה מאש נגד מטוסים, ולבסוף נפל והתרסק כמאתיים מטר מדרום לגשר אלנבי בצד הירדני. טייסו היה שאול גלבוע; הוא לא נראה צונח וכנראה שנפל עם היפגע המטוס או עם התרסקותו. לפי בקשת צה"ל דאג "הצלב האדום" להעברת גופתו של שאול והוא הובא למנוחת עולמים בקיבוצו. בדברי הפרידה מבנו אמר אביו של המנוח בזו הלשון: "לנו היה שאול נושא להערצה ולחיבה ולקיבוץ – מקור גאווה. נעוריו עברו עליו במסגרת הקבוצה המלכדת. בין כתלי המוסד נתנו לו הכל. לצה"ל מסרנו עלם חמד וידיהם הנאמנות והבטוחות של משפחת חיל האויר העלו אותו למרומי האויר". לאחר נפלו הועלה לדרגת סרן. שר הבטחון, משה דיין עם מפקד חיל האויר אלוף מרדכי הוד, וגם קצינים בכירים אחרים באו לבית משפחת גלבוע להביא את ניחומיהם להורים השכולים. בביקור זה אמר שר הבטחון, כי אין בפיו מלים כדי לנחם, זולת העובדה, שיש למצוא תנחומים בכך שבני הקיבוצים במיוחד והצברים בכלל, מגלים עוז רוח ומתנדבים למשימות ולתפקידים הקשים ביותר. משום כך, אמר השר, "רב יחסית מספר הקרבנות שהתנועה הקיבוצית נותנת". הוא סיפר על מקרים רבים של בני קיבוצים שאינם חייבים לשרת ביחידות מסוכנות ובקו הראשון, בהיותם בני אבות שנפלו במערכות ישראל, והתנדבו דווקא למשימות המסוכנות ביותר. אחד ה"כלים" שנשארו בעזבונו של שאול הוא ארון עץ לזכר שלושה מבני משמר העמק שנפלו. רעיון של מפעל צנוע להנצחת זכרם של עוזי פלד, שמואל כץ, רני מרכס – שלושה מרעיו של שאול מילדות ומנוער, עלה על לב אחד החברים ושאול גלבוע היה זה שקיבל על עצמו את ביצועו: הוא עשה ארון עץ התלוי באחד החדרים ועל צדה הפנימי של הדלת נמצאות תמונותיהם של שלושת החברים בצירוף הקדשה ("ועיניהם יפות וצוחקות כי יפה היא הארץ") ועל החתום: קבוצת "עומר-דגן", עבודה רבה הושקעה במפעל צנוע זה; נאספו מפות סיירים, שגם צה"ל עזר ברכישה של רבות מהן; לכך הוסיפו ספרים בידיעת הארץ, מדריכי צמחים, ספרי הדרכה וסיור וטיול – כדי שיהיו לעזר לכל אלה הרוצים לטייל בארץ ולסייר בשביליה – ורק שאול יכול היה לבצע את העבודה המעשית. חוברת לזכרו הנושאת את שמו הופיעה לאחר נפלו.