בן גראציה ויוסף, נולד ביום ט"ז באייר תרפ"ג (2.5.1923) למשפחה ציונית ותיקה בבולגריה ובחודש מאי 1935 עלתה המשפחה לארץ והתיישבה בחדרה. בגלל קשיים שונים הפסיק את לימודיו בבית- הספר העממי ויצא לעבודה בקטיף. לאחר זמן, גבר צימאונו לדעת ובלימודיו בשיעורי-ערב, בקורסים, בהרצאות, בספרים ובהתכתבות השתדל למלא את חסרונו בידיעות עבריות וכלליות, בשפה האנגלית ובמדעי החברה עד שהגיע לרמת ההשכלה של בני גילו, ואף למעלה מזה. הוא לא חס על כל עמל כדי לתת לאחיו ולאחיותיו הקטנים ממנו את האפשרות ללמוד והזהירם שלא יחמיצו את ההזדמנות ללמוד בעודם חופשים מעול הפרנסה. תחילה היה חבר ב"שומר הצעיר" ובהיותו בן 17 עבר ל"נוער העובד". יצחק היה מדריך בשתי התנועות וגם בגדנ"ע ונתגלה ככוח פעיל ומפעיל, שוקד על הצלחת כל פעולה, מרבה בטיולים להכרת הארץ, והיה חבר טוב ומסור. בהיותו בן 17 התנדב למשמר הרכבות, תפס מקום בין המבוגרים כשווה בין שווים, על אף היותו הצעיר שבחבורה, ועבר "טבילת-אש" קרבית נגד כנופיות של ערבים מזוינים. הוא המשיך את שירותו בנוטרות במושבה והיה מוצא פנאי להתעניין ולפעול גם בענייני הבית ובסניף "הנוער העובד". היה מטובי הספורטאים ב"הפועל" בריצות ארוכות וגם בתחרויות הנוטרים זכה באחד המקומות הראשונים. סיים קורסים למ"כים, למכונות- ירייה קלות וכבדות, לצלפים, קנה בקיאות גם בהפעלת מרגמות ואגר ידיעות וכושר צבאי לצורכי ה"הגנה". בתקופת שירותו כנוטר למד עטיפת פרי-הדר ואריזתו ונתחבב על קבוצות העובדים, כי בשירתו ובבדיחותיו רומם את הרוחות בשעת העבודה וגרם להגדלת התפוקה ובעקבות כך עלה גם השכר. גם עליו נתחבבה ביותר עבודה זו, אך בשעת הצורך לא מאס גם בעבודות אחרות, ואחרי ימי עמל מפרך היה בערבים רענן ונכון להשתלמות בלימודים, לשירה, לספורט ולהדרכה בחי"ש. הוא שקד על טובת פקודיו, ביניהם אנשים בגילו של אביו, אך דרש מהם את מקסימום המאמץ בפיתוח כוח הסבל וידע לשכנעם בדבר הצורך שבו. יצחק נכלא פעמיים במחנה לטרון – כחצי שנה – אחרי שהפלמ"ח פוצץ את מתקני הראדאר בגבעת-אולגה ובסידני-עלי, ואחר-כך – אחרי "השבת השחורה" (29.6.1946). אחרי שחרורו מהמעצר הראשון הוסיפה הבולשת הבריטית לעקוב אחריו, אך הוא הצליח תמיד להתחמק ולפעול ב"הגנה". מהמעצר השני שוחרר בערבות, בתנאי מאסר-בית בלילות, אך לא תמיד קיים את התנאי. הוא השתוקק להשלים את ידיעותיו הצבאיות בקורס מ"מים, אך הוכרח לוותר על כך בגלל הצורך לעבוד ולתמוך במשפחה ואחר-כך בגלל פיקוח המשטרה עליו. בחורף תש"ח, כאשר גויס לשירות מלא, ניתן לו סוף-סוף להשתתף בקורס הראשון לקצינים. אחרי החלטת עצרת האו"ם ביום 29.11.1947 שירת בהדרכה ובפעולות באחד הגדודים ואחר-כך בחטיבת "אלכסנדרוני". בקרב על הכפר קרע, במבואות ואדי ערה, נשארו באחת העמדות רק חיילים פצועים שהיו תחת אש קטלנית, מיואשים וקרובים להתאבדות. יצחק זחל לשם בלי פקודה ועל-ידי מתן חיפוי במקלעו הוציא את כולם בשלום. לבסוף נפצע קשה ברגלו ושכב חודשיים בבית-החולים, ואת דבר ה"תאונה" העלים מהוריו. עוד לפני החלימו כליל השתדל והצליח להתקבל חזרה ליחידה קרבית. לחם באומץ בקרבות ראש העין ומגדל צדק וכמפקד משוריינים בכיבוש טנטורה, עין ע'זאל, ג'בע, "המשולש הקטן" שחסם את כביש תל-אביב-חיפה. הוא הדריך אנשי מח"ל דוברי אנגלית שבגדודו וחינכם להיות חיילים טובים, שקד לספק לאנשיו את כל מחסורם כדי לרומם את רוחם ולהגדיל את כושרם הקרבי. הם אהבוהו וקראו לו "אבא" והיו מוכנים ללכת אחריו לכל אשר יוליכם. וכשהוחלף פעם במפקד אחר, דרשו להחזיר להם את "אבא". הוא ידע להלהיבם לפני הקרבות במלים מעטות ובסערת-הקרבות היה להם מופת ודוגמה. בקרבו האחרון, שימש מפקד מחלקה בהתקפה על עיראק אל-מנשיה. בעת מבצע "חורב" נערך מבצע "חיסול" של "כיס פלוג'ה", שבו היתה נצורה חטיבה מצרית. ההתקפה נערכה על אגפו המזרחי של ה"כיס", באזור עיראק אל-מנשיה. כוחות "אלכסנדרוני" פרצו לכפר מדרום והשתלטו על חלקו, אך הסתערותם על התל שמצפון לכפר נהדפה. בינתיים התאוששו המצרים ותקפו נגד ואילצו את כוחותינו לסגת. חלק מהכוח נשאר לכוד בתוך הכפר. בקרב זה, ביום כ"ו בכסלו תש"ט (28.12.1948), נפצע והוסיף להתקדם בראש אנשיו. כשנפל באפיסת כוחות הרים אותו אחד החיילים ואז נפגעו ונפלו שניהם. הוא נקבר בפלוג'ה. לאחר נופלו הועלה לדרגת סגן. ביום כ"ז בכסלו תש"י (8.12.1949) הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנחלת יצחק.
