גינצלר, אורית

בת הזקונים של שושנה ואהרון. אורית נולדה במושב בארותיים אשר בעמק חפר, מזרחית לנתניה, ביום ו' בתמוז תשמ"א (8.7.1981). היא הייתה אחות צעירה לדלית ולשרית. אורית גדלה במושב, ולמדה בבית הספר היסודי האזורי בבית יצחק. משם המשיכה לקריית החינוך האזורית על שם בן-גוריון ברופין, בה סיימה בהצלחה רבה י"ב כיתות. בלימודיה התיכוניים שמה דגש על לימוד מחשבים, והתכוננה לפתח קריירה בתחום. אורית הייתה ילדה ביישנית ושקטה, סיפרו חברותיה, מלאת חיים, צחוק והמון אהבה לסביבתה, למשפחתה ולחברות. הרצינות שלה בלימודים מעולם לא הפריעה ליכולתה ליהנות מחברה טובה ומבילויים. סיפרה נירית, חברה של אורית מילדותה: "… אורית, את תמיד עזרת לי, תמכת בי והיית שם לצידי כשהייתי זקוקה לך. תמיד מעודדת, תמיד מחייכת, תמיד אופטימית … היית בן-אדם הכי טוב שאני מכירה בעולם, לא עשית רע לאף אחד. היה לך לב רחב שעטף והקרין חום ואהבה". ביום 28.12.1999 אורית התגייסה לצה"ל, לחיל הקשר, האלקטרוניקה והמחשבים (כיום – חיל התקשוב). אחרי טירונות היא שובצה לגדוד המטכ"לי כמפעילת מחשב. זה היה התחום בו התמחתה ולאורך כל שירותה היא הוכיחה מקצועיות ויעילות רבה בכל תפקידיה. במהלך השירות אורית השתתפה בקורס מתקדם למפעילי מחשב, אותו סיימה בהצלחה רבה. היא הועלתה לדרגת סמלת. אורית נפלת בעת שירותה ביום ה' בתשרי תשס"ב (22.9.2001). ארבעה ימים קודם לכן, בארוחת ערב ראש השנה, היא והוריה נפגעו בשריפה שהצית בביתם דודה של אורית בשל סכסוך משפחתי. אבי המשפחה מת במקום. האם ואורית, שהייתה בחופשת השחרור שלה מצה"ל, הועברו לבית חולים, אך שם שתיהן נפטרו. אורית הייתה בת עשרים בנפלה. היא הובאה למנוחת עולמים בבית העלמין בבארותיים, לצד הוריה. הותירה שתי אחיות. כתבו עמיתיה של אורית לשירות: "בשנייה אחת נגדע הכול, התמוטט, חרב העולם. שריפת זדון חיסלה ומחקה הכול. כל התכניות התנפצו, ומכאן נותרו רק זיכרונות … הגיע סוף הדרך, וחבל, חבל". ספדה נירית, חברה של אורית מאז ילדותן: "זה לא הגיוני וזה לא נתפס, אי אפשר לעכל את זה … אלוהים לקח אותך ממני. אומרים שאלוהים לוקח את הטובים, וזה נכון … אורית, היה לי הכבוד להכיר מלאך כמוך. אני לא אשכח אותך אף פעם, את תמיד תהיי חרוטה בליבי". חצי שנה אחרי נפילת אורית כתבה נירית, חברתה: "אורית. רע לך? טוב לך? איפה את? אני תמיד ידעתי איפה את נמצאת ומה את עושה, ועכשיו אין לי מושג איפה את ומה את עושה. השארת אותי לבד בעולם הזה … אורית, אני רוצה לשמוע אותך ולהיות איתך. אני כל הזמן נזכרת בעבר, כשאיתך כל הזמן ביליתי והיה לי ממש כיף ואושר. היום החיים כל כך שונים לי בלעדייך … היום בהסתכלות לאחור את היית באמת מתנה בשבילי. החיים שלי עוצבו על ידך וכך הם נראו יותר טובים ומאושרים … את תמיד אמרת לי שאת מפחדת לגדול ולהזדקן ועכשיו את תהיי צעירה לנצח, אבל זה לא מה שרצית שיקרה וזה לא מה שאף אחד רצה שיקרה. אנחנו אולי נפרדנו, אבל רק זמנית. אנחנו עוד נתראה, אני יודעת שאני אראה ואפגוש אותך בסוף. חלק גדול ממני לא רוצה להמשיך בלעדייך. כשעזבת אותי גם חלק ממני נעלם ומת. יש בתוכי חור ענק שאין לי יותר איך למלא אותו והוא יישאר כך לנצח. אורית, אני אוהבת אותך ותמיד אוהב אותך, עד סוף חיי".