גינזבורג, דוב

בן שמואל וחיה. נולד ביום י"א באייר תרצ"ג (7.5.1933) בפולין. סיים את לימודיו בבית-ספר מקצועי של "אורט" בגרמניה. היה בין מעפילי "אלטלנה" בשנת 1948 במסגרת "עליית-הנוער". שנה אחת עשה בתל-יוסף ולאחר-מכן הועבר לגליל-ים. התגייס לצה"ל שלושה חדשים לפני שהגיע לגיל-הגיוס. הוריו, פליטי-מחנות ברוסיה שעברו את גרמניה והגיעו לארצות-הברית בשנת 1951, שלחו לו את התעודות הדרושות כדי שיבוא אליהם, אך הוא סירב לגעת בהן באמרו: "אם אסע לאמריקה ישלחוני לקוריאה ושם אהרג. אם ליהרג, מוטב למען המולדת מאשר באיזו ארץ זרה". אחרי גמרו את שירותו בצה"ל הצטרף לצבא-הקבע, יצא לקורסים שונים של קצינים וצנחנים ולבסוף הגיע לדרגת סגן-משנה. אהב את הנגב ונשא את נפשו להתקשר עם אחד הקיבוצים בו. עשה ימים רבים בערבה בהדרכת טירונים בעבודה ובתרגילי-קרב. בבטחון ובשקט היה נותן את פקודותיו ואנשיו היו אומרים לא פעם: "אחרי דוב אנו מוכנים ללכת תמיד!" ביום י"ז בתמוז תשי"ג (30.6.1953), בשעת-אימונים, גילה גבורה עילאית: כדי למנוע קרבנות בקרב פקודיו הטיל עצמו על רימון שעמד להתפוצץ וכך מצא את מותו. הובא למנוחת עולמים בבית-הקברות הצבאי בנתניה.