בן שלומית ושלמה, אח לעדו. נולד ביום כ"ה בשבט תשל"ה (6.2.1975) בלונדון, אנגליה, שם שהתה משפחתו בשליחות. בהיותו בן שישה חודשים חזרה המשפחה ארצה, לביתה בשכונת תלפיות בירושלים. ניר החל את לימודיו היסודיים בבית-הספר "זלמן ארן" והמשיך לתיכון "גבעת גונן", שם למד במגמה ההומנית. ניר זכור כבחור שקט ורגיש, אהוד מאוד על חבריו ומתרחק מכל גילוי של אלימות. הוא ה?רבה לקרוא ספרות אנגלית, בעיקר מחזות, ותכנן ללמוד תחום זה באוניברסיטה לאחר תום שירותו הצבאי. ניר התגייס לצה"ל בסוף חודש מרץ 1993 וביקש לשרת בנח"ל, כמו אביו לפניו. הוא הוצב בגדוד 50 של חטיבת הנח"ל, החל מסלול טירונות ונשלח לקורס חובשים קרביים. לאחר שסיים את הקורס בהצלחה חזר לגדוד והשלים את הכשרתו כלוחם חי"ר. ניר היה גאה בתפקידו כחובש קרבי, רכש חברים רבים ביחידה וגילה רגש אחריות ומידה רבה מאוד של מחויבות כלפיהם. מפקדיו התרשמו כי ניר הוא חייל ממושמע, זהיר וקפדן, והוא זכה למשובים חיוביים ביותר על תפקודו. הכול ידעו שעל ניר אפשר לסמוך. בתפקידו האחרון שירת ניר ברצועת עזה, באחת הגזרות הקשות, בעיצומה של האינתיפאדה. הוא נאלץ להתמודד עם הקשיים שנבעו משירות באיזור זה, ועל אף רגישותו הרבה המשיך לבצע את תפקידו כחובש קרבי בנחישות ובהתמדה. ביום ו' בחשוון תשנ"ד (21.10.1993) נפל ניר בעת מילוי תפקידו בטרם מלאו לו תשע עשרה. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים. ניר הותיר אחריו הורים ואח. מפקד היחידה בה שירת ניר, כתב למשפחתו: "ניר מצא את מותו בראשית דרכו בגדוד הנח"ל המוצנח, לאחר שהשלים את אימוניו כלוחם ואת הכשרתו כחובש קרבי. ניר ופלוגתו, פלוגה ב', הצטרפו לגדוד בתקופת פעילות מאומצת ומסובכת, המחייבת מגע עם אוכלוסיה אזרחית, דבר שהביא לקונפליקטים רבים ודרש מאתנו, חיילי ומפקדי הגדוד, את המיטב שבנו, וניר ידע לתת זאת! היה בניר שילוב של לוחם טוב, חובש מקצועי ואדם רגיש, שהיה נכון לכל פעילות שנדרשה ממנו או מחבריו". ביום השנה השלישי לנפילתו של ניר, נשא אביו דברים על קברו: "…האין שהשארת אחריך, ניר, הוא כל כך גדול, שיש בו מקום בשפע גם לכאב וגם לעמימות. באין הזה אין צפיפות ואין דוחק, ומכיוון שהאין-ניר הזה אינו מגלה כל נטייה להתכווץ – אפשר לומר שהכאב אינו מפריע ולא יפריע לעמימות והעמימות אינה מפריעה ולא תפריע לכאב. שניהם יישארו אתנו לנצח-נצחים הפרטי שלנו. כבר שלוש שנים אתה איננו. בתמונה הניצבת על שולחן הכתיבה שלי נשארת – ותישאר תמיד – אותו נער שעיניו משגרות אלי מבט חכם בצבע תכלת-אפרפר. אתה, בהווייתך החדשה והעלומה, הרי יודע כמה אני מרבה להיוועץ במבט הזה כל אימת שאני 'נתקע' בבעיה כלשהי פה ושם. ולא אחת, מבט התכלת-אפרפר הזה, בלוויית אפס-קצהו של חיוך מרומז, אומר לי: 'יאללה, אבא. די!', כלומר, יעני, נסחפת". בינינו לא מפרידים ימי-שנה ומועדי זיכרון. כל יום הוא שנה וכל שנה היא יום והנוכחות שלך אתנו היא מין פגישה שכזאת שלא מסתיימת לעולם". מתוך דברים שנשאה אמו של ניר באותו מעמד: "כשניר חייך בראשונה, העולם הוצף באור רך. היתה בחיוך של ניר כל המתיקות שבעולם. מאוחר יותר, כשגדל וקימץ בחיוכים, היתה בחיוכו כל התבונה שבעולם. פה גדול ונדיב היה לניר, שקצות שפתיו מתעקלים כלפי מעלה. בכוח היה ניר שולט בשרירי פניו, כדי שהחיוך לא יעלה בהם לשווא. הוא סירב לקבל את החיים בקלות דעת. באחרונה, נסענו הרבה ולקחנו אתנו את ניר לכל מקום שאליו הגענו. לא היינו צריכים יותר לבקש רשות או לשכנע. הוא היה אתנו באירלנד, בפאבים שאת השירים שלהם אהב לשמוע, ברחובות ניו יורק, שמהאלימות שבה חשש, בנופי וייטנאם הקסומים, שאת השקט שבהם לא הכיר, בלונדון, בהצגה חדשה של פינטר שאת מחזותיו הכיר בעל-פה, בהצגה בכיכובו של דרק ג'אקובי, שאת משחקו אהב כל כך. בכל מקום ליוו אותי 'כאילו' התגובות של ניר והביקורת הנוקבת של ניר וההתלהבות המסויגת של ניר. אבל, רק 'כאילו'. מפני שאחרי האשליה הגדולה, אני הרי יודעת שאין בי את היכולת להגיע אל העמקות שהיתה בניר ואל המקוריות שהיתה בו ואני חסרה את היכולת לדמיין את תגובותיו מאותם גבהים שאליהם היה יכול להתפתח ולהגיע. ואז חוזרת העצבות העמוקה שאין לה תחתית." שרי ציבולסקי, מורתו של ניר מבית-הספר "גבעת גונן", כתבה את השיר "מיתרים סמויים" לזכרו: "ראיתי אותו עובר / השמש צרבה את עורו / הקור כיווץ אותו. / הוא ישב בשקט. / הוא תמיד דאג להרגיש / את תנועת העלים. / מיתרים סמויים רעדו תדיר. / צבעים הפכו אותו חולם. / וצלילים הפכו בו. / לא היתה חומה בינו – / לבין החיים." חברו של ניר, זהר זולר, כתב לזכרו: "תכבו את האור אני רוצה להיות לבד, / תסגרו את הדלת שלא ייכנס אף אחד. / כאן אני בעולם משלי / אף אחד לא יכול לפגוע בי. / יש אנשים שמתגברים על כאב, / ויש אנשים שבשבילם זה יותר מדי כואב, / אז תסגרו את הדלת ותכבו את האור, / כי מה שהיה, לעולם לא יחזור. / אבל ככה זה עצוב והחושך מעיק, / וזיכרון של פרצוף לא תמיד מספיק, / אז תפתחו את הדלת ותדליקו אור, / כי מה שהיה אולי כן יחזור."
