גיל (סלים), אלי

בן אברהם ומתילדה. נולד בשנת תשי"א (1951) בקהיר, בירת מצרים, ובאותה שנה עלה ארצה עם הוריו. למד בבית הספר החקלאי "אשל הנשיא", ליד באר שבע. היה שתקן מטבעו, ישר וחברותי. אלי היה בין השקדנים ביותר בעבודה ודבק במטרה עד תום, אפילו הייתה זו עבודת כפיים מפרכת, והוא אהב עבודה פיסית, והיה מסיים אותה למרות כל הקשיים. הוא היה מוכן תמיד לעזור לאחרים. אף בשעת הטיולים היה עוזר לחבריו, מעודד אותם וסוחב את ציודם למרות עייפותו. אלי נתברך בתכונות רבות וביחוד בתמימות נעורים נפלאה. מעולם לא הסתכסך עם חבר, לא צעק ולא רטן, ונהג בכבוד עם כל הסובבים אותו. בהתקרב מועד הגיוס התחילו החברים להרבות לדון בצבא, במהותו ובמקום שירותם, אך לגבי אלי לא היו התלבטויות וללא היסוסים בחר בקומנדו הימי. לכן היה מתאמן הרבה בספורט: בריצה, בזריקת כדור ברזל ובהתעמלות על מתח כך רצה לפתח את כושרו הגופני. חברו ניסה להניא אותו מרעיון זה, כיון שמצבו המשפחתי היה בכי רע. אבל אלי ענה לעומתו: "העם זקוק לכמוני ואתה רוצה שאתבזבז ברפת". הוא התגייס לצה"ל באוגוסט 1969 והתנדב לקומנדו הימי. בקומנדו שירת כחצי שנה והיה גאה על יכולתו ועל יחידתו, אך נאלץ לעזוב את היחידה, בשל ליקוי פעוט בראייה והצטרף ליחידה מעולה, ששירתה בבקעת הירדן. בה עשה חיל ועמה השתתף בפעולות מבצעיות רבות, עד אותו יום בו עלה רכב הסיור על מוקש קטלני והוא נפצע קשה. אז נאלץ להיפרד מן הבקעה, אשר התחבבה עליו מאוד. לאחר שלושה חודשים בערך החלים, לכאורה, ובפניו עמדה האפשרות לבחור בשירות קל ביחידת מנהלה, אך גם הפעם סירב להיכנע והעדיף לשרת שוב כלוחם בסיירת. בשיחה עם אחד מחבריו, שאל אותו החבר למה הוא מתנדב זו הפעם השלישית, שהרי די לו בשני אסונות; ועל כך ענה: "אני אוהב קרביות ולכן אעשה הכל כדי להיות חייל קרבי". ביום י"ט בכסלו תשל"א (17.12.1970), נפטר אלי בעת שירותו. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בבאר שבע. בחוברת "המושבים בנגב" של תשרי תשל"ב (אוקטובר 1971) מוקדשים שני עמודים לאלי ולסיפורי החברים עליו.