נעה, בתם הבכורה של לאה ויצחק אלקולומברה, נולדה ביום ט"ז באלול תשכ"ד (24.8.1964) בבת ים. אחות לניסים ולשחר. כבת לעולים חדשים מטורקיה, גדלה בשכונות הראשונות שצצו בבת ים, התחנכה בבית הספר היסודי "יצחק שדה", וסיימה את לימודיה בבית הספר התיכון אורט רמת יוסף. נעה הייתה ילדת ספר, דבר שקשה לומר על מי מאיתנו בדור הזה. אהבתה לקריאה, לספרים, לשפה ולמילים הייתה עזה כל כך, עד שהפכה לאחד הגורמים המרכזיים גם בחייה הבוגרים. נעה אהבה שירה, ובמיוחד את שירת ארץ ישראל הישנה. היא הכירה את כל מילות השירים של פעם, אלו שכולם יודעים רק לזמזם, הייתה נרדמת לצלילי "ארץ אהבתי", ומתעוררת למנגינת "אהובתי שלי לבנת צוואר". תכנית הרדיו האהובה על נעה הייתה כמובן "ארבע אחרי הצהריים" בגלי צה"ל – תכנית של שירים מאוצר הזמר העברי, באווירה נוסטלגית, והיא האזינה לה מדי יום. ביום השנה השני לפטירתה, הוקדשה תכנית שלמה של "ארבע אחרי הצהריים" לשירים שאהבה. ב-26.12.1982 התגייסה נעה לצה"ל, למסלול קצונה ייעודית, בידיעה שהיא הולכת לשרת מעט יותר מן המקובל. במהלך עשרים ושלוש שנותיה בצה"ל שירתה במגוון תפקידים בחיל השריון, בחיל השלישות, בזרוע היבשה, ובתפקידה האחרון כיהנה כראש מדור סגל מילואים במפקדת פיקוד העורף. נעה מעולם לא שיערה כי תשרת כל חייה במסגרת תובענית, דורשת ומאומצת כצה"ל; בשנים הראשונות, בכל פעם שהגיעה למעמד חתימת הקבע, היססה אם לחתום שוב. רק בהמשך, השלימה עם כך שהשחרור מצה"ל יהיה רק בעת פרישתה, בגיל מאוחר הרבה יותר. נעה תמיד חיכתה ל"טיול שאחרי הצבא", אך הבינה שאין צורך להשתחרר כדי לממשו. היא ארזה את הפקלאות ויצאה לטיול בן שבועיים בהודו בחברתן של עשר נשים נוספות. מהמסע שבה שונה – שלווה, רגועה ונינוחה ביחס למקומה בעולם. בחזרתה לארץ, כתבה לשותפותיה לטיול: "יקירותיי, החוויה ההודית היא חוויה של צבעים, ריחות ומראות קסומים. דרך העיניים שלכן, הודו נראתה צבעונית ומדהימה עוד הרבה יותר. האהבה הענקית שלכן להודו חלחלה בי ואני יודעת שאני אחזור אל הודו. תודה לכן על הארגון הנפלא, הנדיבות, הנתינה האין-סופית והאהבה הגדולה שפיזרתן סביבכן." עוד בטרם נסעה להודו כבר החלה נעה להתקרב לעולם הרוחני, והתעניינה יותר ויותר ביוגה, במדיטציות ובהתחברות לנפש; המסע להודו השלים את התהליך. נעה החלה לאסוף קריסטלים ואבני חן – תחילה רק בשל צבעוניותם ויופיים, ובהמשך, לאחר שהכירה בסגולות הטבועות בכל אחת ואחת מהן, בגלל האווירה שהשרו עליה. עם השנים, העמיקה אהבתה של נעה לשירים. זיוה ויצמן, ששירתה עם נעה בפיקוד העורף, מספרת: "… היא הייתה ממציאה איזה שיר על כל מילה שהייתי מוציאה מהפה. לא ניתן היה להתחמק ממכונת התקליטים הזו שהקדישה תשומת לב לכל מילה ומילה בשיר, וגרמה לי לחשוב בצורה מעמיקה על משמעותן. בזכותה למדתי לקרוא בין השורות, להבין ולהתחבר למורכבות שבפשטות, לעולם הרוחני, השלֵו והמאוזן שהיווה בעצם חלק גדול מעולמה ומשגרת חייה. בזכותה אני שומעת היום את ציוץ הציפורים, שומעת מים זורמים, שומעת ילדים משחקים ובעיקר בעיקר מתייחסת למילים." גם אהבתה של נעה לספרים התעצמה והלכה. נעה הייתה גומעת בשקיקה את הספרים בזה אחר זה, שוקעת בסיפור ומתמסרת למילה. לא פלא שגם העברית שלה השתבחה, עד שהפכה למילון אנושי של השפה העברית. שתי הכונניות העצומות, מלאות הספרים, שנותרו אחריה, הן עדות אילמת לאהבתה זו, וכשפותחים את הספרים, מרגישים את נעה בכל דף ודף. נעה הייתה אדם חם, התחברה בקלות ובמהירות עם כל מי שבאה עימו במגע, תמיד התעניינה בשלומם של אחרים ופחות עסקה בעצמה. נעה באה מאהבה, והחברויות שיצרה היו חברויות של אמת, חברויות לחיים. מספרת רותי קורט, שנעה שימשה עוזרת שלה בעת שכיהנה כראש מדור במרכז תעסוקה של עובדי צה"ל: "בתחילה מערכת היחסים בינינו הייתה על רקע התפקיד בלבד, אך במשך הזמן למדנו להכיר זו את זו והפכנו לחברות אמת בלב ובנפש. … ביחד, חלקנו המון שעות של כיף, של שיחות נפש, תוך שיתוף הדדי על כל מה שקורה לנו בחיים." ומספרת זיוה על ההשפעה העמוקה שהייתה לנעה על חייה: "… זה יישמע קצת מלוקק, אבל תשומת הלב והעניין שהבחורה הזו משכה בקסמה האישי והדרך שבה הצליחה להמיס את חומות ליבי הקשוחות יצרו חברות שמתוארת רק בספרים. באותו יום שבו הכרנו נולדה לי חברה. שנונה ומבריקה שדרשה שנאמין רק באור, בחום ובאהבה, ממש אחות גדולה. אחות בוגרת. קינאתי בה כמו שמקנאים לאחות גדולה שאלוהים חנן במלוא הכישרון. כאחות היא לימדה אותי להביט באומץ אל יום המחר, להביט תמיד על חצי הכוס המלאה, להבין שהחיים מוליכים בנתיבים שונים, אבל שלא אדאג, כי בכל דרך אמצא חיזוקים." ואמנם, הגם שבמהלך חייה ידעה קשיים לא מעטים, שמחת החיים של נעה והאופטימיות הטבועה בה לעולם לא פגו, ולהומור, במיוחד, היה שמור מקום של כבוד. רותי מביאה דוגמאות: "פעם נעה שכחה את יום הולדתי. היא התקשרה לאחר מספר ימים להתנצל וביקשה ממני, בהומור המיוחד לה, 'אל תנשלי אותי מהירושה'… באחד מהדייטים שלה עם גבר שהציג את עצמו באינטרנט כשמנמן, נעה פגשה אותו וראתה אדם שמן מאוד, ובאסרטיביות החיננית שלה אמרה לו 'סליחה, אני חייבת להביא לידיעתך שאתה לא שמנמן, אתה פשוט שמן…'?" אף שבשנות חייה האחרונות הפכה נעה לאדם רוחני, תמיד נותר בה משהו ארצי מאוד, מחובר לקרקע ולמציאות, וגם כשקיבלה את הבשורה הקשה כי לקתה בסרטן, תכננה להמשיך בחייה כרגיל. נעה בחרה בחיים, שוחחה על המחלה בפתיחות, והאמינה שהכול לטובה. מספרת אורנה ברביבאי, קצינת השלישות הראשית, על השיחה שיזמה איתה נעה, שהייתה כבר בדרגת רב-סרן, כשהתברר לה שחלתה: "… הבנתי שזו הולכת להיות שיחה לא רגילה (היו לי רמזים מוקדמים). היא סיפרה שהיא חולה, אבל התייחסה לזה במין סוג של טבעיות. כשהבנתי שהיא לא באה לדבר איתי על המחלה, שאלתי אותה 'מה באמת את רוצה להגיד לי?' … נעה אמרה לי: 'תראי קשל"ר, אני הייתי רוצה להיות בכל מצב בצבא, אני מבקשת להישאר בצבא'. מבחינתי זה היה סוג של צוואה, ועל המקום אמרתי לה 'נעה, את בצבא, ואנחנו נוודא שכך יישאר. ומאז השיחה הזאת היה לי חיבור הדוק ויוצא מן הכלל עם נעה. … אני הרווחתי את נעה כתוצאה מהמחלה." בשנתיים האחרונות לפני פטירתה נלחמה נעה, בתעצומות נפש עילאיות, במחלת הסרטן. נעה ציפתה לחזור לתפקידה, לחבריה, למסגרת, אך ביום כ"ד בחשוון תשס"ח (5.11.2007) נפרדה נשמתה מגופה, והיא בת ארבעים ושלוש. היא הובאה למנוחות בבית העלמין הצבאי בחולון. הותירה בת – מאיה, שהולכת בדרכה, הורים ושני אחים. על קברה ספדה לה מאיה: "אימא, אני עומדת כאן, לא מאמינה שזו המציאות. אני, יחד עם האנשים כאן, באנו להצדיע לך, לוחמת שלי, על כך שנלחמת את המלחמה הקשה והחשובה מכול, את המלחמה על החיים. נלחמת על חייך, ולרגע לא ויתרת על שמחת החיים. ברגעים הכי קשים שלך חיזקת אותי במקום שאחזק אותך. אימא, אני מודה לאלוהים על המתנה שהעניק לי, להיות הבת שלך. גם בזמן הקצר שניתן לי – אני מודה על כל רגע, על שנתת לי חיים ולימדת אותי, בכוחות עצמך, להיות בן אדם טוב – כמוך. 'אהובתי שלי לבנת צוואר' – הכינוי שהענקת לי משירי ארץ ישראל שכל כך אהבת – אני אולי לא אראה אותך שוב, אבל אתמול עברת למקום שאותו לא תעזבי אף פעם, וששום כוח שבעולם לא יוציא אותך משם. אימא, את חיה בתוכי, בתוך נשמתי, ושם אשא אותך לכל מקום ושלב בחיי. את תהיי שם בכל רגע, שותפה לכל החלטה, כי המציאות לא משנה דבר – תמיד תישארי אימא שלי. אוהבת עד כלות, מאיה." הספיד את נעה אלוף-משנה גדי אגמון, קצין השלישות הראשי של פיקוד העורף: "נעה היקרה, הכרתי אותך לפני כשנה, חייכנית, רחבת לב, עם מבט מאיר בעיניים. אופטימית היית, תאבת חיים היית – בטוחה בדרכך, בטוחה כי תצליחי להילחם ולנצח את המחלה הארורה הזאת. כבשת את ליבנו בשמחת החיים, בגיל ובאור שהקרנת סביבך. בטוחה היית בדרכך והדבקת בביטחונך את כולנו. 'אורח לא קרוא בא לבקר' – אמרת. והרי אורח בא והולך. ובמרץ האחרון כבר חשבנו כי הנה האורח הלך לבלי שוב, אך 'חומות החימר סגרו עלייך והחיצים רצו בעקבותייך'. … נעה, כמה חשוב היה לך להמשיך ולשרת בגאון בצה"ל. תחושת השייכות והביחד והרצון להיות חלק ליוו אותך – ליוו אותנו – עד הרגע האחרון. אפילו חפצייך האישיים עוד מחכים לך במשרד סגל מילואים שתחזרי… תרמת את שנותייך היפות ביותר לביטחונו של צה"ל ולחוסנו ובניינו של פיקוד העורף ועם ישראל. אנחנו מצדיעים לך היום הצדעת פרידה, אנו מצדיעים לך היום על שהייתה לנו הזכות להיות חלק ממך. יהי זכרך ברוך." ביום השנה הראשון לפטירתה של נעה, כתבה מאיה: "אימא, לפני כשנה עמדתי כאן, בדיוק באותו מקום, המומה מדי מכדי להתחיל ולהבין את גודל הכאב. חנוקה מדמעות הבטחתי לך שלא משנה מה, את תמיד תהיי איתי ותלווי אותי בכל צעד שאעשה. שנה עברה אימא, שנה של מחשבות בלתי פוסקות, של גלי זיכרונות ששבים ועולים, של געגוע שקורע את הבטן מכאב. אבל גם שנה של תקווה, של מחשבה קדימה ושל יציאה לדרך חדשה. העמסת אותי בכלים שימושיים כל כך עד שכמעט היה נראה שֶׁיָּגַעְתְּ על אותו יום כל חייך. אהובה שלי, אמנם אף אחד אף פעם לא יבין מה היית בשבילי ואיך זה להיות בלעדייך, אבל לשמחתי, אַת זו שגידלת אותי לתפארת ואַת זו שהשארת אותי עם כל כך הרבה זיכרונות אותם אני אף פעם, אבל אף פעם, לא אשכח. מתגעגעת עד כלות, מאיה." נעה נפטרה, אך ברוחה מעולם לא עזבה. במרס 2009 נערך ערב שירה לזכרה, ובו העלו אוהביה קווים לדמותה. אורנה, קשל"ר, פתחה במילים: "אתם מסכימים איתי שאם נעה הייתה צריכה לתכנן לעצמה ערב פרידה, כך בדיוק הוא היה נראה. אז המנחה אמנם חסרה, היא איננה, אבל העוצמה שלה בהחלט מורגשת. … לשתינו יש מכנה משותף מאוד מיוחד, שתינו מאוד אוהבות לקרוא, וגם היה לנו סוג של טריק כזה בשיחות על הספרים כי עם נעה לא היה אפשר לדבר על קשיי החיים ועל הבעיות. כשדיברנו על ספרים יכולנו לפתוח סוג של חלון אחר, כי לא מדברים על נעה – מדברים על הסיפור, ודרך זה מנתחים קצת את מאיה, קצת את לאה [אמה של נעה], ועושים את ההקשרים האחרים. בדרך, כמובן הכרתי משפחה מקסימה ויכולתי להבין את רצף הדורות. לימים, כשהיא חלתה מאוד, הבנתי מאיפה באה האופטימיות הזו ולאן היא מונחלת. יכולתי לדעת גם מקרוב מהם הערכים של נעה, ולא פחות מזה להיות מאוד מוקרנת ממנה, מהאנרגיות, מהרצון, מהשמחה ומהאהבה שלה לבני אדם. וכשהיא הרגישה מאוד לא טוב נסעתי לבקר אותה. עדי (קצינת הנפגעים) אמרה לי בדרך שהיא במצב מאוד לא טוב והיא לא תקום … אבל כשאמרו לה שהגענו היא פשוט קמה… היא קמה, התיישבה ודיברנו. דיברנו וצחקנו. זה היה אירוע סוריאליסטי, אתה רואה את האדם במצב הכי קשה, היא אוספת את עצמה, מתגברת, ומביאה את עצמה למקום של רצון עז להיות איתנו. … יש לי הרגשה שאם נגזר גורלה, שהייתה רוצה למות כחיילת, הייתה רוצה שהאנשים הנפלאים האלה ימשיכו ללוות אותה, ואני לוקחת את זה איתי לחיים, להבנה הגדולה לכל מה שאנחנו כחיילים מייצגים. יהי זכרה ברוך." דבריה של זיוה: "… כשאני חושבת מה נעה הייתה עושה לי אם היא הייתה שומעת את כל מה שתכננתי להגיד עליה, היא בטח הייתה קמה ומנסה להוריד אותי מכאן כמה שיותר מהר. אני נשבעת שלא הייתי יכולה לחשוב על דרך אחרת לתאר מה היא הייתה עושה. בעצם, לעולם לא הייתי מצליחה לחשוב על האופן המדויק שבו היא הייתה מגיבה לסיטואציה כזו, כי למרות שהכרתי כל צד וצד באישיותה הכובשת, אף פעם לא יכולתי לחזות מה יהיה הצעד הבא שלה או איך הבחורה הזאת הולכת להפתיע אותי עכשיו. … כחברה היא הייתה בדיוק לרגעים העצובים, השמחים והמרגיעים. בחורה פשוטה מאוד, אבל לא פשוטה בכלל. היא הצליחה לפתור ולנהל דברים בדיוק בדרכים שרצתה. בטוחה בעצמה ובמעשים שלה. אף פעם לא התחרטה. התמסרה לעבודה ולמסגרות, ידעה להעריך את החיים, לא לקחה יותר מדי ללב. לא הפסיקה לחלום לעולם, הגשימה לא מעט משאלות, ונתנה מעצמה כל מה שאפשר. … חברה שמעולם לא קראה לי בשמי ותמיד עשתה שימוש בשמות התמימים האלה של פעם, כמו חביבה או אהובה, פשוט כי היא הייתה כל כך מחוברת לארץ ישראל של פעם. עם השירים האלה שהיא זמזמה ללא הרף, הפשטות והעממיות שלה לצד היותה נסיכה מפונקת של ממש – הניגודים באישיותה הכל כך מסעירים היו בין השאר חלק מהדברים שגרמו לי לרצות להישאר ולשמוע ממנה עוד ועוד. דבר לא הפריע לאושרה הבוהק, דבר לא גרם לאורה הפנימי לכבות. … היא בעצם הייתה הדמות שהשפיעה על חיי באופן המובהק והברור ביותר. נעה, היא הרבה ממני היום. נעה, אני אוהבת ומתגעגעת המון."
