בן אנו וגטצ'או. נולד בשנת תשמ"א (1981) באתיופיה. אח לאיינו, פנחס, יהודית, תמיר, הדס, רחל והגר. עד גיל תשע גדל בגונדר שבאתיופיה ובשנת 1990 עלתה המשפחה לישראל. תחילה גרו בצפת ואשטו (שבארץ נקרא שי) למד בבית-ספר 'האר"י', אחר-כך עברו ללוד ושי המשיך את לימודיו בבית-ספר 'המאירי'. בתום לימודיו היסודיים עבר שי ללמוד בישיבה בנתיבות, המשיך לפנימייה בכפר חסידים וכן למד במכללה למינהל בירושלים. לשי היתה דרך להתבוננות עמוקה בחיים, התבוננות בפרטים הגדולים והקטנים שמרכיבים את חיי היומיום ודימויים לעולם הטבע, בעזרת כשרונו הספרותי ויכולת הניסוח שלו. "החיים הם כמו שושנה שנובעת מהאדמה בצבעי ארגמן," נהג לומר, או "באושר ועושר החיים נמשכים בקו, ולא לסטות מן הקו." תמיד הטיף באוזני כל סובביו על יפי החיים, ועל הצורך לנצל היטב כל דקה ודקה. לשי היו חברים רבים שאהבו את חברתו, חברים מלוד ומבתי-הספר שבהם למד. כולם אהבו את תכונות הנפש העדינות שלו, שלוות רוחו, סבלנותו, לב הזהב שלו ויכולתו להתחבר לאדם. בשעות הפנאי עסק שי בספורט. בעיקר אהב לשחק כדורסל, משחק שבו היטיב לנצל את גובהו הרב. בחודש מרס 2001 התגייס שי לצה"ל, והחל לשרת כלוחם ב'משמר הגבול' ביהודה ושומרון. בשיחות עם חבריו סיפר עד כמה הוא מרוצה משירותו ומהיחידה שבה הוא משרת, וכמה חשובה העבודה שהם עושים. לאחר תקופת שירות קצרה הועלה לדרגת רש"ט. ביום כ"ג באייר תשס"ב (5.5.2002) נפל שי בעת שירותו והוא בן עשרים-ואחת. הוא הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בלוד. הותיר אחריו אם, שלושה אחים וארבע אחיות. כתבה אחותו של שי, רחל: "ימים עוברים חולפים, ועדיין הכאב והצער ממלאים את מרכז לבי. אני נזכרת בחיוך השובב שמילא את פניך העדינות, בתמונות ילדותך, בתכונות הנפש שהקרינו לכל אדם. אני פשוט לא מעכלת, ואיני מאמינה שאתה חסר. כל המציאות נראית לי כחלום, לילה הנמשך שבועות ואף יימשך שנים. מציאות קשה ונוראה שאין מלים לתארה. למרות הקשיים והניסיונות, הדרך היחידה היא להמשיך ולהתמודד בחיים מול גל הצרות והייסורים." החברים מהשכונה כתבו: "לאחינו שי. אנו כותבים אליך מכל הלב, לב שמרגיש צער, שמביע חרטה, לב שכולו כאב… צר לנו עליך אחינו שי, נעמת לנו מאוד. נפלאה אהבתך לנו מאהבת נשים. היית לנו אח, היית חבר ורע ועכשיו לא יודעים מה יהיה. אנחנו עדיין לא מעכלים, עדיין לא מבינים, עדיין לא יכולים או לא רוצים להפנים את גודל האבידה, אולם במשך הזמן, כאשר המשבצת שמילאת בחיינו תחסר, נרגיש בכאב גדול את חסרונך… החידות ייוותרו בעינן והשאלות עדיין ללא מענה. אנו לא רוצים לענות עצמנו בחיפוש אחר תשובות, וחס ושלום לא מחפשים לתרץ. אבדת ודי לנו, אינך וצר לנו…" כותב דני, חברו של שי: "… היית לי חבר נפלא. אתה בן אדם הכי מקסים שאי פעם הכרתי. כשאני שומע או רואה דברים שמזכירים לי אותך אני מיד נכנס לדיכאון… אני מקווה שאתה שומע ורואה אותנו, החברים, ושאלוהים יברך אותך, ותזכה להיכנס לגן עדן ושנשמתך תנוח בשלווה." חבר כתב שיר לזכר שי: "איך הזמן חולף ורץ ואני לא מאמין/ איך גדלנו ושיחקנו כמו היינו שני אחים/ ומלאך אותך לקח אל מקום שהוא מוסתר/ וללב לא נותר זכרון מר שנשאר.// ספר לי איך למעלה, ספר לי מה אתה מרגיש/ אני תמיד חושב עליך, הכל שונה לי בלעדיך/ הלב כואב לא מאמין, איך נקטפת עוד צעיר/ לגורל אין רחמים, הוא קוטף רק את הטובים.// רק תמונות שמזכירות את החוויות איתך/ כה קשה לי ומוזר שאתה בעולמך/ ואותך, חבר יקר, לנצח לא אשכח/ כי בשבילי אתה היית קרוב יותר מאח."
