יוסף, בן טובה ועובדיה, נולד ביום כ"ז באדר ב' תשי"א (4.4.1951) בחיפה. בשנות חייו הראשונות התגורר בכפר שומרה, ואחרי כן חזר עם הוריו לעיר חיפה. את לימודיו היסודיים סיים בבית-הספר היסודי "מגינים" בקרית חיים, ועם תום לימודיו החל לעבוד כחניך במקצוע הנגרות. כעבור זמן-מה ביקש לעבור לגור בקיבוץ, ובינואר 1967 הגיע לקיבוץ יפעת. בקיבוץ עבד בפרדס ואהב את עבודתו, ובד בבד עם העבודה המשיך בלימודים. לאחר שלוש שנות מגורים במשק עזב יוסף את יפעת, לאחר שהמדריך האהוב עליו נהרג בהתרסקות מטוס. הוא חזר לחיפה אל בית הוריו, ולאחר תקופה קצרה של התלבטויות והיסוסים לגבי המשך דרכו, החליט לעבוד בשטחים שמעבר ל"קו-הירוק", בראותו בכך אתגר אישי ומעשה בעל חשיבות למדינה. הוא הצטרף לחברות שעבדו בשטחים ובעבודתו הגיע לרמת הגולן, לסיני ולשארם-א-שייך. במשך תקופה זו הגיע לעתים רחוקות לבית הוריו, אולם הקפיד לכתוב ובעיקר לטלפן הביתה, כדי להרחיק דאגה מלב בני משפחתו. יוסי, כפי שקראו לו בני משפחתו וחבריו, היה חבר בתנועת הנוער העובד והלומד, והיה אהוב על כל חבריו לקבוצה. הוא הקדיש זמן רב לפעילויות ספורטיביות כגון כדורגל, אתלטיקה קלה, שחייה וריצה למרחקים. העיסוק החביב עליו ביותר בתחום הספורט היה ג'ודו וקפיצה לגובה. יוסי אהב מתימטיקה ואלגברה, והצטיין במקצועות אלה. כמו כן אהב לקרוא בספרי היסטוריה והידע שרכש מספרים אלה סייע לו בויכוחים בענייני מדיניות שהתנהלו בין חבריו לתנועת הנוער, בביתו או ב"שכונה" שלו. הוא רחש אהבה רבה לטבע – לנופים, לצומח ולאוויר הפתוח. בשנות ילדותו הצטיין יוסי ביופי מיוחד, ששבה את לב רואיו – עיניו הכחולות והגדולות, שהיו מעוטרות בריסים ארוכים ושחורים קסמו לכל רואיו הוא נהיה אהוב לבם של כל תושבי הכפר שומרה, של אנשי משמר הגבול במקום ושל רבים מהמבקרים שהגיעו לכפר. הוא היה שובב ומפונק ומלא שמחת-חיים, שליוותה אותו גם בשנות בגרותו. הוא היה בן מסור ונאמן, ואהב את אמו אהבה עזה. בשכונתו בחיפה זכה להערכה רבה, לאהבה ולהערצה מצד שכניו וחבריו. בזכות פקחותו וחכמת החיים שלו נעשה דמות מרכזית בחברתו ובקרב ידידיו. שאיפתו לעתיד הייתה לצאת אל הים ולסייר בעולם כמו דודיו שהיו ימאים. יוסף גויס לצה"ל במחצית יולי 1973 והוצב לחיל התותחנים. לאחר סיום הטירונות ולאחר שהשתלם בקורסים שונים הוצב ביחידת תותחנים. במשך תקופת שירותו הצבאי הקפיד לשמור על קשר תמידי עם בית הוריו, לטלפן ולכתוב, על-מנת שלא להדאיג את בני משפחתו. במלחמת יום-הכיפורים השתתף יוסף בקרבות הבלימה והפריצה נגד הסורים ברמת-הגולן. ביום ט"ז בתשרי תשל"ד (12.10.1973), בקרב שהתחולל אצל תל-א-שאמס, נפגע בהפגזה ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בחיפה. השאיר אחריו הורים, אחים ואחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי. במכתב תנחומים למשפחה השכולה, כתב מפקדו: …"בין חיילי הקורס היה חייל קטן קומה, ביישן וחייכני, ששאיפתו הגדולה הייתה לממש את הכוננות, לעלות לרמה ולהוכיח לסורים את כוחנו… דומני שגטו יוסף היה הצעיר בחיילי הקורס מבחינת הגיל, אך מבוגר מרבים מבחינת השאפתנות שהייתה בלבו;" חברה לכיתה כתבה: …"נמוך קומה, מבנה בינוני, הליכה זקופה וגאה כיאה לאדם הבוטח בעצמו. תווי פניו נאים, עם הרבה טוב לב ונועם, החיוך כה הולם את אישיותו רבת הפעלים והמרץ. תמיד אותו חיוך מעודד. רואים אותו – ואי-אפשר שלא לשאוב אומץ ולהמשיך הלאה. והעיניים – לדעתי, הדבר הבולט ביותר באישיותו החיצונית. אותן עיניים כחולות, עמוקות כים, מיטיבות לחדור ולהישיר מבט. בעיניים יפות אלו אפשר לקרוא רבות על אישיותו של יוסף. בצד העליזות, השובבות וחדות-המחשבה, בצד הטוהר וטוב הלב – ניסיון נוקשה להתמודד עם הרע ולעקרו משרשיו…" הוריו הוציאו לאור חוברת לזכרו ובה דברי חברים על דמותו, ושירים רבים שהקדישה לו אמו.
