גור-אריה, דוד

דוד, בן מרים ויעקב ז"ל, נולד ביום כ"ז באייר ת"ש (4.6.1940) בארגנטינה. לפני שעלתה המשפחה ארצה בשנת תש"ט (1949) הספיק ללמוד שנתיים בבית-ספר עממי שם. לאחר עלייתה התיישבה המשפחה במושב תל-עדשים ודוד סיים את חוק לימודיו העממיים בעפולה. ההורים נאבקו קשה בהקמת היחידה המשקית בתל-עדשים, אולם כוחותיהם לא עמדו להם להביא את המשק לידי שגשוג כפי שבקשו. לדוד היה ברור מלכתחילה שעליו מוטלת החובה לעשות את המשק לתפארת ובדרך זאת אמנם הלך. דוד גויס לצה"ל בסוף נובמבר 1962, עבר את האימון הבסיסי ושוחרר כדי לחזור ולטפל במשק של הוריו, שהיו חולים. במסגרת יחידת המילואים עבר קורסים שונים בהצלחה רבה. בתקופת שירותו בצה"ל שימש קשר ביחידת שריון ואהב את אנשי פלוגתו אהבת נפש. הוא היה ממש חבר וידיד טוב לכל חבריו ביחידה. לאחר שובו למושב, נכנס דוד בעול עבודת פיתוח המשק במרץ בלתי נלאה והרבה לפתח ענפים חדשים. בתחילה עסק בירקנות. וגידולי החסה ליצוא שלו זכו לשבחים רבים בארץ ומחוצה לה. מגידולי ירקות עבר למיון אפרוחים והקים משק להודיים ולביצי רבייה. הוא היה בעל טביעת-עין מיוחדת במינה והמשק שהקים במו ידיו שגשג והתרחב. דוד נשא לאישה את לאה חברתו וברבות הימים נולדו להם שלושה ילדים – רונן, תומר והגר. לא היה דומה לו במסירותו למשפחתו ובאהבתו הרבה. האהבה הייתה התכונה שציינה אותו, והוא העניק מאהבתו למשפחתו, לילדים ולחבריו ביחידה בשירות המילואים. הוא דאג להבאת תנורים לגן-הילדים בחורף, מילא את כל מחסורם של הילדים בגן בעת הצורך, ולא מנע מעצמו טרחה ובלבד שיהיו מאושרים. אהבה זו ציינה אותו גם ביחסו לחבריו ביחידה, בחוויות שעבר אתם וההנאה שהפיק משירותו במילואים, שראה בו חובה לאומית ועשייה בעלת חשיבות עליונה. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים נקרא דודו ליחידתו. הוא היה מאותם בחורים ששפעו אופטימיות ועידוד ולא היה לו כל ספק בניצחון צה"ל. הוא טען באותה גישה פשוטה המיוחדת לו, שאם אוהבים אנו את משפחותינו ואת בתינו, ורוצים לחיות בארץ כבני-חורין. חייבים אנו להיות נכונים לצאת למלחמה. בפלוגה הייתה נהוגה מסורת – לארגן מסיבת-סיום בגמר כל תקופת מילואים, וכשפרצה מלחמת יום-הכיפורים והפלוגה עלתה לרמת הגולן, הבטיח דוד לחבריו: "הפעם אני מכין מסיבה אצלי בבית, וזו תהיה מסיבה שלא תשכחו אותה כל כך מהר…". ב- 11.10.1973 פרצה היחידה מפתחת קוניטרה לצומת חאן-ארנבה. משימת הפלוגה הייתה לתפוס את הצומת ולאבטח אותו מפני כוחות האויב. בבוקר יום ט"ז בתשרי תשל"ד (12.10.1973), הייתה היחידה המאבטחת פרוסה לכל אורכה של הדרך, כשלפתע נתכה עליה אש תופת. בהפגזה זו נפל דוד. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בתל-עדשים. השאיר אחריו אישה שני בנים ובת, אם, אח ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי. כתב שר הביטחון אל המשפחה האבלה: "דוד היה חיל מצוין וחבר נאמן. היה אהוד על כל מי שהכירו".