גורן, יגאל (“יגאלי”)

בן צבי ובתיה. אמו – ממייסדות קיבוץ חולתה. נולד ביום כ"ה באייר תש"ח (3.6.1948) בקיבוץ. סיים את לימודיו היסודיים והתיכוניים בקיבוצו. היה אומר טוב לב כולו ובת שחוקו לא משה מעל שפתיו. הוא שפע שמחה וחדוות חיים. עליז היה ברוחו והחבר'ה חיבבו אותו והיו מוכנים לסלוח לו על הרבה דברים. אך עם כל בדיחות הדעת וחוש ההומור שהיו בו יכול היה להתעמק בדברים רציניים, כגון רדיפה אחרי הצדק. פעם, בשיחה על ה"אקלים" בחברה הקיבוצית, לחם יגאל על "אקלים" חברתי שווה לכל אדם בכל תפקיד ועבודה. בייחוד הצטיין יגאל בעבודות עץ. בשיעורי המלאכה היתה השיטה שכל אחד היה עושה כרצונו וכפי שתיכנן את עבודותיו. אך יגאל אמר: "אני רוצה לפסול" – והעבודה הראשונה שעשה היתה ראש. אמנם בפסל זה היה מורגש חוסר פרופורציה אבל תווי הפנים היו מדוייקים. עבודתו השנייה היתה יד – ובהסתכלו בבול העץ הגדול אמר: "מבול עץ זה נוציא יד – ויד זאת תחזיק רימון". גם בציור היה עוסק. טוב לב שלו יצר אווירה חמה בחדרו ואפף את כל חבריו שבאו אליו. בנובמבר 1966 גויס לצה"ל והצליח כמ"כ. הוא עשה זאת בדרך שלו והגיע להישגים יפים, מתוך דאגה לכל אחד מן הכיתה בלי קושי ובלי בעיות אישיות. מקורי היה בהליכותו, ופעם, לפני שאנשי המילואים יצאו למארב, לפי סיפורו, הרגיש אחד מהם טפיחה על גבו וכשהסתובב היה זה יגאל ואת טפיחתו ליוותה בת שחוק. כשנתיים שירת בצה"ל ולא יותר, כי ביום י"ג באלול תשכ"ח (6.9.1968), כאשר בשעת שירותו, מצא את מותו בטרקטור שבו נהג. זה היה בהיותו בחופשה בביתו והצטרף להובלת הכותנה. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות בחולתה. ביום ה"שלושים" לנפלו הוציא קיבוצו חוברת לזכרו בשם "יגאל".