אהוד (אודי), בן מרים ובנימין, נולד ביום כ"ז בניסן תש"י (14.4.1950) בעפולה והוא אח תאום לחגי. בשנת 1955 עברה המשפחה להתגורר בכפר-מרדכי. את לימודיו היסודיים עשה בבית-הספר "גדרות" יחד עם חגי, תאומו, והשלים את לימודיו התיכוניים בבית-הספר "גדרה", במגמה ההומניסטית. איש ספר היה אודי, קרא בלהיטות, וידע הרבה, כמעט בכל שטח, עם זאת היה אטי ומחושב בהליכותיו, חסר אמביציות לחלוטין ונעדר כל רצון להפגין את הידע הרב שלו. בגופו היה עדין ושברירי מעט, ובאופיו היה מסוגר ומכונס בתוך עצמו. שני התאומים היו שונים לחלוטין, הן בחיצוניותם והן באופיים. "אילו היו אנשים זרים", אמר אביהם, "לא היו נוצרים ביניהם יחסים בכלל, אך אהוד, שאהב את המשפחה וייחס חשיבות גדולה לשלום-הבית, שמר על קשרים נעימים עם חגי האימפולסיבי". בבית-הספר הצטייר אודי תמיד כרודף שלום וכילד שכל מעשיו נעשו בשיקול דעת. "אילו יצא מבית דתי", אומר אביו, "היה אודי רב ודיין בישראל. תמיד היה ברור לי שחגי – בחושו המסחרי המפותח – ידאג לכלכלת המשפחה, ואילו אודי ישמור על שלום הבית. התכונה היחידה שאפיינה את השניים כאחד, הייתה עקשנותם בביצוע דברים שהיו מעוניינים בהם". אהוד גויס לצה"ל במחצית נובמבר 1968, ובשל האינטליגנציה הגבוהה שלו נשלח לשרת בסיירת שריון. רק משראו את גוו הכפוף, הבינו שאינו מסוג ה"פייטרים", ואז הועבר לשרת בגדוד שריון, שחגי שירת בו. במסגרת שירותו עבר קורס נהגי-טנק, קורס מפקדי טנק וקורס מקצועות טנק. במלחמת ההתשה שירת בחזית הדרום ונקלע עם יחידתו למצבים קשים ביותר. "אודי מעולם לא התרגש מהפגזות", נזכרים חבריו. "מלך האדישים קראנו לו". רק לקראת סיום שירותו הבינו מפקדיו כיצד אפשר להפיק מהבחור המוכשר הזה את המיטב. הוא נשלח לבסיס עורפי ועסק בהכנת חוברות הדרכה לשריונאים. זה היה השטח שלו. הוא הצטיין בתחום התיאוריה, והכיר את הטנק על בוריו. משום כך הצליח מאוד בתפקיד זה. במחצית נובמבר 1971 חזר אהוד לחיים האזרחים ועסק בעבודות שונות. אביו ניסה להכניסו לעבודה ב"ארגון קניות". הייתה לאודי תפיסה מצוינת מהירה, ותוך ימים ספורים הבין את עקרונות הנהלת החשבונות. אך כתב-ידו הנורא היה בעוכריו וכן גם אופיו, שלא הסכין לשגרה משעממת. אז הגיע למפעל "אלתא" ושם היה מרוצה מאוד. הוא התמצא גם בתורת הכוורנות. אף לרגע לא חדל מלחשוב ולחפש חידושים בייעול העבודה בכוורת, בתיקון מכוניות ובהרכבת מכשירים מסובכים במפעל. מספרים עליו חבריו לעבודה ב"אלתא": "חיפשנו איש צוות לפרויקט. רצינו מוסמך בתחומים ראשיים. היה קשה למצוא. בסתיו הצטרף אלינו איש צעיר בעל ידיים ארוכות והליכה של מבוגר, ולא ידענו אז שחיפושינו הסתיימו. אולם הצעיר הזה ספג את הכל – שיעורי שרטוט, ארגון, טכנולוגיה. על כל נושא שאינו ברור, היה מביא עמו ספר, משוחח ומתווכח. ראינו מיד שאיש הצוות החדש מבוגר בחכמת-חיים ויחד פיתחנו את הפרויקט החדש". זמן קצר לפני פרוץ המלחמה הגה אהוד רעיון לחידוש מסוים בכוורת. באותה תקופה גם עמד לפני השלמת הפרויקט שעבד עליו ב"אלתא". הוא נרשם לקורס של ניהול ייצור וכשעבר את מבחן הכניסה בהצלחה לא היה גבול לשמחתו. "תמיד היה אופטימי", אומר אביו. "היה אומר לי: אבא, אל תדאג, הכל יהיה בסדר". כשפרצה מלחמת יום הכיפורים נקרא עמוס, האח הבכור, ליחידת השריון שלו ברמת-הגולן האחות עדה הייתה חיילת בשירות חובה בחיל האוויר והתאומים, חגי ואהוד, לחמו שניהם בחזית הדרום, שניהם מצאו את מותם באזור "החווה הסינית". יחידתו של אהוד נכנסה לקרב כבר ביום הראשון למלחמה. ביום י"ג בתשרי תשל"ד (9.10.1973) עמדה היחידה נגד כוח מצרי גדול במתחם חמדיה. בטנק אחד ישבו ארבעה סמלים: אמיר, אהרן, זאב ואהוד – כולם מפקדי טנקים מנוסים, שחילקו ביניהם את התפקידים בטנק. מאחורי מעוז "טלויזיה" יצאו טנקים רבים של המצרים, שנעו לעבר כוחותינו, והתלקח קרב שריון-בשריון במלוא עוזו. למצרים היו טנקים רבים יותר וכל נסיונות היחידה לבלום את התקפות האויב עלו בתוהו. "חששנו פן יגיעו טנקים מצריים אל המדרון שבקדמת המתחם", סיפר אחד ממפקדי הכוח. "זה היה שטח מת וכל ניסיון לאתרם בשטח זה פירושו היה סכנה עצומה לכל טנק". חששו של המפקד התאמת. הטנקים התוקפים הצליחו להגיע אל המדרון ונעלמו מעיניהם של צוותי הטנקים שלנו. לא היה מנוס מן ההחלטה הקשה: המפקד הורה למחלקת הטנקים לעלות על הרכס ולצאת בגיחות אל המדרון, כדי לבלום את המצרים. הטנק של הארבעה היה בכוח שיצא לביצוע המשימה. כאשר הגיעו אל המדרון התברר שהאויב ממתין להם. הטנק של אהוד נשאר אחרון בשטח, והעלה באש טנקים של המצרים, שניסו להעפיל אל הרכס. תוצאותיו של הקרב היו כמעט ברורות מראש. לבסוף הצליח אחד הטנקים של המצרים לפגוע בטנק העקשן של הישראלים. ארבעת מפקדיו, וביניהם אהוד, נפגעו ונפלו. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בגדרות. השאיר אחריו אם, אב, אח ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון. חגי, תאומו של אהוד, נפל בעשרים-ושנים לאוקטובר מול "החווה הסינית" לא הרחק ממקום נפילתו של אחיו. על אומץ לבו בקרב, הוענק לאהוד "עיטור המופת" וזה נוסח תעודת העיטור: "ביום 9 באוקטובר 1973, בעת התקפת האויב המצרי על מערך כוחותינו ב'חמדיה', הצליחו כמה מטנקי האויב להגיע למדרון הגבעה שכוחותינו התבצרו בה. מחוסר אפשרות לאתר את האויב, נשלחה מחלקת-טנקים חזיתית לכיוון האויב. הטנק שסמ"ר אהוד ז"ל לחם ממנו, ואשר צוותו כלל מפקדי טנקים בלבד, נשאר אחרון בשטח, לחם בטנקי האויב, והצליח לפגוע בטנקים אחדים, עד שנפגע וצוותו נהרג. במעשה זה גילו אנשי הצוות דבקות במטרה, אומץ לב והתנהגות למופת". רשימה לזכרו נכתבה בחוברת לזכר החללים שהוציאה לאור המועצה האזורית גדרות; שתי רשימות התפרסמו בעיתונות – האחת מספרת על מעשה ארבעת הסמלים הראשונים, והשנייה מספרת על שני התאומים. כמו כן כתב חנן שדמי שיר לזכר התאומים, ובשניים מבתי השיר נאמר: חגי ואהוד, תאומים./ שניים יצאו הם מבטן, אחים./ אח בעקב אחיהו./ לי הוא, חגי – קראתהו אמו,/ואודי משנהו אף לי הוא./ שניים יצאו הם מבטן,/חגי ואהוד, תאומים.// שניים יצאו הם לדרך, אחים./ אח בכתף אחיהו./ לי הוא חגי – זעקה מלחמה,/ואודי משנהו – אף לי הוא./ שניים יצאו הם לדרך. חגי ואהוד, תאומים.
