בן אהובה ויעקב (ג'קי). נולד ביום כ"ד בתמוז תשמ"א (26.7.1981) בבת ים. אח לכפיר, טלי ושני. תינוק בלונדיני, בעל עיניים גדולות וחייכן. שלומי החל ללמוד בבית-הספר היסודי 'היובל' בבת ים וסיים את לימודיו בבית-הספר התיכון 'אורט רמת עופר', אף הוא בבת ים, במגמת לוגיסטיקה ממוחשבת. מילדותו ניכרה בו התכונה של מעורבות אישית ועזרה לזולת, ועל כך קיבל תעודת הצטיינות על מחויבות אישית במתנ"ס 'עופר' בבת ים. כן התנדב לשורות 'המשמר האזרחי' בעירו. הוא נודע בקרב חבריו הרבים בחוש ההומור המפותח שלו ובנכונותו להגיש עזרה לכל. בנעוריו שיחק שלומי בקבוצת הכדורגל 'לזרוס חולון'. שלומי התגייס לצה"ל באוקטובר 1999 והוצב בחיל-האוויר. לאחר הטירונות עבר קורס בבית-הספר הטכני בחיפה ונשלח ליחידת אחזקה אווירית. ביחידה עבר קורס חיווט תעופתי ושירת בחווטייה בתפקיד עוזר מש"ק מטוסים. את תפקידו מילא על הצד הטוב ביותר, תיפקד היטב מבחינה משמעתית, מקצועית וחברית, היה אהוב מאוד על חבריו ליחידה בזכות חינו, אישיותו ונועם הליכותיו. שלומי היה מסור לאמו ואת אהבתו העזה לה הביע במכתב שכתב שבועיים לפני מותו: "אישה יפת תואר ובכל זאת אין על שמך אגדה/ אך לא על יופייך אלא על כוחך אני קד קידה/ …ואת המלח שעל פנייך שהפך קשיח/ ואת עינייך המפוסלות מדמעות/ תמתיק המחשבה שאנו התרופה לכל מכאוביך/ ולכל חלומותיך." ביום כ"ו בתמוז תשס"א (17.7.2001), יומיים לאחר שמלאו לו עשרים, נפל שלומי בעת מילוי תפקידו בתאונת-דרכים שאירעה סמוך לבסיס תל נוף. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בחולון. הותיר אחריו הורים, אח ושתי אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל. מפקד היחידה, סא"ל אמנון, כתב למשפחה: "שלומי מצא את האיזון בין עבודתו ביחידה לבין העזרה שאותה הגיש למשפחתו. הכרנו אותו כאדם שמשפחתו חשובה לו ביותר, אדם ששאף לסייע בכל בעיה שהתעוררה, תוך שמירה על גאוותה וכבודה של המשפחה. שלומי שיתף אתכם, בני משפחתו, בכל הקורות אותו ביחידה, בקרב חבריו ומפקדיו, והיה לו חשוב להביא אתכם ליום המשפחה שהתקיים ביחידה לאחרונה. תרומתו של שלומי וההשקעה הרבה בעבודתו התאפשרו בזכות תמיכתכם." חבר של שלומי, דודי אהרון, כתב והלחין שיר לזכרו. מתוך מלות השיר: "אמא, הוא צעק לפני הסוף/ אבא, תעטוף את אמא עד הסוף/ הכאב שלנו לא מרפה/ רואה את תמונתך ורק בוכה/ הייתי בביתך הלב המה/ ושאלה אחת רק נשארה/ – למה, למה לא תחזור/? אותך בזמן עבר לא יכול לזכור./ אמא מבקרת בכל יום/ אמא מספרת לך את הכל/ אני יודע שאתה שומע/ היום הרגשתי שאתה בי נוגע/ כל החדר באווירה שלך/ שלומי, אתה בנשמתנו לעד, אוהבים אותך." מתוך דברים שכתבו בני משפחתו ביום האזכרה הראשון: "נפרדנו בזעקה!!! בך רצינו לגעת, ולא היית בחיים. הרחוב רגש, הרחוב שתק. הכאב חדר, הלב כאב. איך לפתע כך, מי יודע, מי שומע את זעקת הלב? באמצע הקיץ האחרון כשעודך מלא אתגרים, כמעט שנה והכאב גובר ומתעצם, תחילה בוכים ואחר-כך הבכי מתאבן ורק יודעים דבר אחד ויחיד, לא ישוב!!! שלומי, שתדע, לגדל בן כמוך היתה לנו זכות ואת הזכות הזו אלוהים לקח לנו! הבית החם נשאר מיותם!! האסון קרה בשעת השקיעה ולחיינו אין זריחה!!… שלומי תדע, שעבורנו אתה קיים, רחוק, אבל כאן. שלומי, מקווה שהשמים הם גג ביתך והאדמה היא מיטתך ואנו באים ליפות את מקומך. אבן כאן מונחת, אמא יחידה היא אמא אדמה. משאלה לנו בלב, שתמשיך שם, למעלה, לחייך. שלומי, בן ואח יקר!!!" בני המשפחה כותבים: "לשלומי שלנו./.. אין לפרש יגון על נפש רכה/ ופני מלאך/ איך נלקחת בעודך בן 20/ שלומי נזכרך לעד/ כנר דולק שמטיב את הדרך,/ כנר דולק שנותן אור,/ כנר דולק שנותן שמחה,/ כנר דולק שמלטף,/ כנר דולק ולא שורף./ גדול היית בחייך/ וגדול שבעתיים במותך/ כשלבך נדם, לבנו זעק/ מלאכים יעטפוך ילדי/ כמו שעטפת סובבים/ אוהבים רבים לך/ וכולם מתפללים לך/ אלוהים אל תבוא במשפט/ את עבדך כי לא יצדק לפניך כל חי/ כי אתה תברך צדיק ה'/ כצינה רצון תעטרנו/ שלומי תהיה חזק למעלה."
