בן תמי ורמי. נולד ביום ז' בניסן תשל"ו (6.4.1976) בפתח תקווה, אח צעיר לאופיר ולוורד. אביב, בן הזקונים, גדל עטוף באהבה ובפינוק. מילדותו נמשך לסיפורי אגדות, ומשיכה זו, שהחלה בגן הילדים, בשלה בגיל ההתבגרות לכתיבה. כבר מגיל צעיר ניכרו בו עצמאות, חוש הומור, ונטיות ספורטיביות ותיאטרליות, שגרמו הנאה לסובבים אותו. אביב החל את לימודיו בבית-הספר היסודי "עין גנים" בפתח תקווה, שם אפיינו אותו יצירתיות ומקוריות. בחטיבת הביניים "ברנר" בלט מבחינה חברתית; שמחת החיים שלו ומראהו הנאה משכו אליו בנים ובנות. את חגיגת בר-המצווה שלו הינחה אביב בעצמו, ובה באו לידי ביטוי כשרונותיו השונים – הן הצד הדרמטי והבידורי והן הצד הספורטיבי, בהופעה שלו עם חברי נבחרת ההתעמלות. במופע הסיום של חטיבת הביניים המשיך במסורת המשחק ומילא תפקיד מרכזי בהצגה. את לימודיו התיכוניים החל אביב בבית-הספר התיכון "ברנר" בפתח תקווה, והמשיך בבית-הספר "אנקורי" בתל אביב, שם נכבשו בקסמו גם המורים. אביב הצטיין מאוד בתחום הספורטיבי, ועסק בו באופן מקצועי. הוא היה חבר אגודת "הפועל פתח תקווה" בענף הג'ודו, חבר נבחרת ישראל בג'ודו וחבר באיגוד שופטי הג'ודו בישראל. בתחרויות במקצוע זה זכה בגביעים ובמדליות, חלקם עבור מקומות ראשונים. אביב היה פעיל גם בענפי ספורט אחרים: כדורגל, כדורסל, התעמלות ואקרובטיקה. אך היה באביב גם צד אחר, רגיש ומהורהר יותר. לאחר נפילתו התגלתה מחברת שירים שכתב, וכן תסריט לא גמור על נפילת חברו – ניר. אביב קשר קשרים אישיים במהירות, והיווה אבן שואבת לחבריו. מדי יום שישי היו מתאספים בבית הוריו, ויוצאים משם יחד לבילויים שהוא היה אחראי לתכנונם. מראהו המצודד משך אליו נערות, והוא השיב אהבה: "אני אוהב להסתכל לתוך עינייך/ אני אוהב את האודם בשפתייך/ אחרייך באש ובמים אני אלך/ מה לעשות – אני אמות בשבילך", כתב במחברת השירים שלו. בחודש אוגוסט 1994 התגייס אביב לגולני, אך בשל בעיות בריאותיות הועבר לשריון. הוא הוסמך לתפקיד לוחם ונהג בטנק מרכבה. אביב רצה מאוד לעבור קורס חובשים, והשקיע מאמצים רבים בשכנוע מפקדיו לשולחו לקורס זה. ואכן, הצטיין בתפקידו כחובש קרבי בשריון, וגילה אחריות, רגישות ומקצועיות רבה. "הבלדה לחובש היתה שירת חייך, הטיפול בחיילי הפלוגה היה בנשמתך ובראש מעייניך", כתב עליו מפקדו, סגן-אלוף אמנון אסולין. שבועיים לפני אסון המסוקים, במהלך שירותו במוצב הבופור, נפצע אביב בכתפו, אך התעקש לחזור לפעילות מבצעית. "עקשנות חיובית זו, אשר כה אפיינה את עבודתך, ראויה להערכה ולשבח ותהיה נצורה לנצח בלבנו", הוסיף וכתב מפקדו. אביב היה בדרכו לפעילות כחובש במוצב "דלעת", אליו לא הגיע מעולם. במהלך שירותו בלבנון כאב אביב את נפילתם של כמה מחבריו, והחוויה הותירה בו רושם קשה. לפני עלייתו ללבנון בפעם האחרונה, נתבקש לכתוב דבר-מה מפרי עטו בעלון הגדוד. אביב פרסם את שירו "בלבנון", המבטא אבל על החיילים שנפלו בארץ שאינה ארצם: "מתוך ההרים והגיאיות יוצאות להן/ זעקות הכאב והצער של אותם נערים צעירים/ שלא ממש מבינים מה הם עושים כאן/ והשמש זורחת לה ומאירה את המדינה/ הכל-כך יפה והכל-כך מכוערת". סמוך לפרסום השיר, בדרך לאותה מדינה "יפה, אך מכוערת", כהגדרתו, מצא אביב את מותו. אביב היה על סף שחרורו, ובאמתחתו תוכניות רבות: לעבור קורס מאמני ג'ודו במכון וינגייט, להשלים ולתקן בגרויות ולעבור את המבחן הפסיכומטרי. הוא תכנן לעבוד בסטודיו של הוריו, לחסוך כסף לטיול באוסטרליה ובניו זילנד עם חברו הטוב ניר נהוראי, ולהמשיך לבלות עם חברתו. קומה שלמה חיכתה לו בבית הוריו, כדי שיוכל לחיות בה באושר ועל-פי דרכו. אולם בלילה חורפי אחד נקטעו תוכניות אלו באיבן. בערב של יום כ"ח בשבט תשנ"ז (4.2.1997) אירע אסון המסוקים, כששני מסוקי יסעור התנגשו מעל מושב שאר ישוב. שבעים ושלושה הלוחמים, שעשו דרכם לפעילות מבצעית בלבנון, נהרגו, וביניהם אביב, החובש הקרבי. בן עשרים ואחת היה בנופלו. השאיר אחריו הורים, אח ואחות. אביב הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בפתח תקווה. לאחר מותו הועלה לדרגת סמל ראשון. "מלחמה ארורה וחיילים מתים… / אני מתחנן, אני מבקש/ כדור השלג עוד יכול להיעצר… אסור לחיות בבועה של שמחה/ חייבים לעצור את המלחמה". כתב אביב, אך לא זכה לראות את חלומו מתגשם. אביב היה מוערך ואהוד מאוד על כל חבריו ומפקדיו בגדוד "רומח". "בנכם הצטיין בגדוד בכל תחומי העשייה", כתב מפקדו במכתב התנחומים להוריו, "היה מהמצטיינים בספורט, מהמצטיינים בכתיבה ומהמצטיינים בחוש ההומור. יכולתו המקצועית כחובש היתה מהטובות שהכרתי, הן באימונים, הן בהדרכה והן בטיפול במצבי אמת". "חייל מסור, שהפגין מוטיבציה גבוהה לשירות צבאי,… הקרין ביטחון עצמי לסביבתו ובלט בשמחת החיים שלו", ציין הרמטכ"ל אמנון ליפקין שחק באיגרת ששיגר למשפחתו. "אתה פרח שניתק מגבעוליו, משורשיו… והשאיר את הגינה שלנו חדגונית וחיוורת,… כי האביב חלף, חלף ולקח אתו את כל קרני השמש המיוחדות שלו והשאיר אותנו חסרי צבע", כתב דברים לזכרו יוני, חובש גדודי. שיריו של אביב, שהושפעו מאוד ממותם של חבריו לנשק, כמו נוגעים בגורלו. "החיים שלנו הם כמו הים/ כל כך מסוכן/ והזמן, הזמן הוא משחק שנגמר", כתב באחד מהם. בין שברי המסוקים המרוסקים בשאר ישוב נמצא שיר נוסף, שהפך לשיר פרידה: "חיילים לא בוכים בהלוויות": "הרבה זמן לא בכיתי / בעיניים עמדו לי הדמעות/ התאפקתי/ חיילים לא בוכים בהלוויות./ אני חושב שעכשיו/ אני מוכן/ לבכות". בכל שנה מתקיים לזכרו "טורניר אביב" – תחרות ג'ודו לנוער ובוגרים, במועדון "הפועל פתח תקווה".
