גולן, רונן (ג’ינג’י)

בן רחל ואבי. נולד ביום ו' באדר א' תש"ל (12.2.1970) ברמת-גן. כשהיה בן שנתיים איבד חלק משמיעתו עקב מחלה, אך לקות השמיעה לא מנעה ממנו ללמוד בבתי-ספר רגילים ובכיתות רגילות. בעזרת מכשיר שמיעה זעיר ומשוכלל היתה שמיעתו כמעט תקינה. רונן למד בבית-הספר על-שם יגאל אלון בגבעתיים. היה תלמיד טוב, ובכיתות הנמוכות השתעמם בשיעורים בשל היותם קלים בעיניו. במלאת לו אחת-עשרה שנים וחצי התייתם מאביו, שנהרג בפיצוץ בתאונת-עבודה שאירעה בתע"ש. אסון זה פגע קשות ברונן, שהיה קשור מאוד אל אביו. ילד פיקח ונבון היה. אהבתו העזה לקריאה ליוותה אותו לאורך כל חייו. כבר בגיל חמש היטיב לקרוא. המתנות האהובות עליו היו ספרים. היתה לו ספרייה גדולה והוא שמר היטב על ספריו. מדי שנה, בשבוע הספר העברי, היה יוצא לשוטט עם אביו בין דוכני הספרים ושב שמח ועליז עם 'שלל' רב. גם לאחר מות אביו לא ויתר על נוהגו זה, יצא לבדו או עם חברים ורכש לעצמו ספרים. כמו-כן היה מנוי בספרייה והחליף ספרים בתדירות גבוהה. רונן היה חביבן של הספרניות בספריית 'בית שזר' בגבעתיים ומיודד עימן. בגיל הנעורים 'התאהב' בספרי מדע בדיוני ורכש ספרים רבים, שמימן אותם מדמי הכיס ומכסף שהשתכר בעבודה בחופשת הקיץ. מלבד הקריאה אהב רונן לבנות דגמי מטוסים, אוניות ומכוניות, הגיע לדרגת מיומנות גבוהה בתחום זה ובנה דגמים מסובכים. חבריו לכיתה, שידעו על תחביבו זה, רכשו עבורו כמתנת בר-מצווה דגם אונייה גדול ומסובך. רונן, המשיך במסלולו החינוכי בלימודי אדריכלות בבית-הספר 'אורט טכניקום' בגבעתיים. הוא זילזל בלימודים והשקיע רק בלימודי המגמה, שבהם מצא עניין רב. רונן האדמוני, ג'ינג'י כפי שכינוהו, היה נער יפה תואר, חביבן של בנות הכיתה וכבר מגיל צעיר היתה לו חברה. ספורטאי טוב היה, חזק וגבוה מבני גילו, שהתאמן בריצה ובכדורגל. בשעותיו הפנויות עסק בכתיבת שירים וסיפורים קצרים, האזין למוזיקה שקטה והיה חבר בתנועת הצופים בעירו. על אף פער הגילים המשמעותי בינו ובין אחותו יפית ואחיו אלי, ולאחר מות אביו, ראה רונן עצמו אחראי להם ומערכת היחסים ביניהם היתה קרובה וחמה. לדברי אחותו יפית היה רונן בחור שקט ורציני, שהצדדים הגשמיים לא עניינו אותו. לא עניינה אותו רכילות, לא אהב את עשיית הרושם ואת הצביעות שבאדם. היה בחור צנוע ואמיתי, אדם טוב, שהרבה לעוזר לזולת. מעלותיו הבולטות היו רגישותו הגדולה, החוכמה והיוזמה, הרצינות והרוחניות שאיפיינו אותו. רונן חיפש אחר הרגש והנסתר בחיים והרבה לכתוב על כך בשיריו. היה חובב טיולים וטבע, ולטיוליו ומסעותיו המרתקים ברחבי הארץ לקח עימו את אחותו ואת אחיו. בשל היותו לקוי שמיעה לא חלה עליו חובת הגיוס לצה"ל, אך רונן ביקש להתנדב ובשלהי יוני 1989 גויס לצה"ל. רונן סירב לשרת קרוב לבית, הגם שהוצע לו תפקיד מעניין כשרטט בתל אביב. הוא החל את שירותו כאפסנאי בחיל הכללי במתקן כליאה של מחבלים קרוב לעזה. לאחר שנה עבר לאילת ומשם הוצב לשרת בחיל החימוש, כאפסנאי המחנה הצבאי בבית אל. מפקדיו העריכוהו כחייל חרוץ, בעל יוזמה אישית ומוטיבציה גבוהה, שהשקיע בעבודתו. ביום ט"ז באדר א' תשכ"ב (20.2.1992) נפל רונן בעת שירותו והובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בקרית שאול. בן עשרים-ושתיים היה בנופלו. הותיר אחריו אם אח – אלי, ואחות – יפית. במכתב התנחומים למשפחה כתב מפקד היחידה: "…רונן שירת במשך תקופה של שנה ומחצה ביחידתנו כאפסנאי. את תפקידו מילא במסירות ובחריצות הראויים לציון. הוא שאף לראות את פועלו עימנו במסגרת שירות הקבע. אישיותו ודרך התנדבותו ישמשו אותנו כאבן-דרך להמשך פעילותנו בעתיד". רונן השאיר אחריו אסופת שירים וסיפורים קצרים. בשירו "תפילה של ילדים", כתב: "תפילה של ילדים / מרפרפת / בעדינות שלא מן החיים / תפילה של ילדים / נישאת אל על / כמו תפילת קינה זכה / אל החלל / הצמד יד ליד / צרף מלה למלה / וקרא בלב בוטח / תפילה של ילדים / לאל הכל-יכול / תפילה של ילדים / היוצאת מפה תמים / מקדימה את שאר התפילות / מנצחת את שאר התפילות / מנצחת את המכשולים / בוקעת את השערים / מוגשת לפני האלהים / כמנחה אמיתית / הצמד יד ליד / צרף מלה למלה / וקרא בלב בוטח / תפילה של ילדים / לאל הכל-יכול"