בן לאה ויוסף גולן (ברזני). נולד ביום ו' באדר ב' תשל"ג (10.3.1973) במושב בית יוסף אשר בעמק בית שאן. אביב גדל והתבגר במושב בו נולד. בבית-הספר היסודי ובחטיבת הביניים למד בבית-הספר המשותף בקיבוץ שדה אליהו, המשיך בפנימיית הנוער "הודיות" במגמת מכונאות רכב, ולאחר גיוסו סיים את לימודי שנה י"ג במגמת מכונאות רכב בכפר סיטרין. אביב נולד למשפחה חמה ואוהבת, שהעניקה לו חינוך לערכים כמו אהבת הארץ, יושר, צניעות וחריצות. ערכים אלה ונוספים נטמעו באביב והפכו אותו לאדם המוערך והאהוב שהיה. אביב היה בעל נפש עדינה, חמה ומתחשבת, שהיתה חבויה בגופו גדול הממדים. לכל מקום שהגיע, השרה תחושת נינוחות והדביק את כולם במצב רוחו הטוב, באופטימיות שלו, בצחוקו המתגלגל. אביב היה חבר טוב, מראה דאגה, מעניק תשומת לב, נותן מעצמו ללא סייג. רבים מן המספרים עליו חוזרים ומדגישים את טוב לבו השופע, את העובדה שחסך מעצמו למען האחר. מוריו של אביב מספרים, שאביב היה דוגמה לנחישות, לעקשנות ולהתמדה. הוא היה רציני ושקול, וגם אם לעתים עמד במרכזה של השתובבות חברתית, תמיד היה טוב לב ובעל תבונה. ביוני 1991 התגייס אביב לצה"ל ולאחר סיום הטירונות יצא ללימודי י"ג במגמת מכונאות רכב בכפר סיטרין. בסיום לימודיו חזר לצבא, הוצב בחיל החימוש ועבר קורס בבה"ד 20 בצריפין. בתום הקורס הוצב ביחידה סדירה ושירת בלבנון ברכס עלי טאהר כאיש חימוש, שם השתלב במהירות ורכש לו חברים רבים. כשהגיע אביב למוצב באו לידי ביטוי כישוריו הגבוהים כאיש מקצוע. הוא הוכיח חריצות ויוזמה גם בתנאים הקשים ביותר וכאשר מפקדיו הטילו עליו עוד ועוד אחריות, מילא כל משימה שהוטלה עליו בנכונות גדולה, עד הפרט האחרון. אביב גילה יכולת מנהיגות להפעלת יתר חיילי החימוש והוכיח איכפתיות גם בתחומים שלא נגעו לו ישירות. למרות היותו איש חימוש, נטל אביב חלק בפעילות המבצעית וראה עצמו קרבי לכל דבר. חמש שנים שירת אביב בלבנון. בשנה וחצי האחרונות לשירותו הוטל עליו התפקיד האחראי של קצין חימוש ברכס עלי טאהר, למרות שלא היה קצין, לנוכח היכולות הגבוהות שהוכיח. אביב היה מסור לחייליו, חיילי החימוש. הוא נהג לקחת על עצמו מטלות ותורנויות כדי להקל עליהם ותמיד התעניין בבעיותיהם האישיות, דאג ותמך. במהלך שירותו קיבל אביב תעודות הצטיינות רבות ובמשך חמש שנים רצופות הוגדר כחייל המצטיין בחטיבה ובאוגדה כולה. בשנת 1996 ניתנה לו תעודת הנגד המצטיין בפיקוד צפון, ועל כך קיבל תעודת הצטיינות מאלוף פיקוד צפון, ביום העצמאות של אותה שנה. כתב מפקדו של אביב: "אביב נמנה עם אותם נחבאים אל הכלים, אשר פעולתם בשקט ובצנעה, במסירות ומתוך רגש כביר של אחריות. הוא פעל ברכס עלי טאהר באותו תחום אפור שנקרא חימוש. נראה לי, שההחלטה המשמעותית ביותר בחייו היתה הבחירה לקחת אחריות ולא לעזוב, על אף שנסתיימה תקופת שירות החובה שלו, ולבצע תפקיד של קצין כשהוא רק סמ"ר. פירוש הדבר היה ביצוע מושלם של מטלות ומשימות, בנייה ומיסוד של סדנאות ונהלי עבודה וקביעת שגרת טיפול, אשר אפשרה ללוחמים לבצע משימותיהם. וכל זאת בלחץ מתמיד של מרחק מהבית וסכנה יומיומית אשר הוא, שיועד לעבוד מאחור, ידע איך להתמקם מול האויב ולהילחם באומץ ובנחישות". בתקופת שירותו בלבנון פגש אביב באיה, אשר שירתה בגבול הצפון. בין השניים פרחה אהבה גדולה. גם לאחר שחרורה של איה הקפידו בני הזוג על קשר הדוק ויומיומי, למרות המרחק. אביב שמר מדי יום על "שעה מקודשת", בה התקשר בקביעות לאיה. באותה שעה שום הפרעה לא היתה מתקבלת והשניים פטפטו וסיפרו זה לזו את חוויות יומם. השניים גם החליפו מכתבים בהם התוו את עתידם המשותף ואת חתונתם. בערב של יום כ"ח בשבט תשנ"ז (4.2.1997), אירע אסון המסוקים, כששני מסוקי יסעור התנגשו מעל מושב שאר ישוב. שבעים ושלושה הלוחמים, שעשו דרכם לפעילות מבצעית בלבנון, נהרגו, וביניהם אביב. בן עשרים וארבע היה אביב בנופלו. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רס"ל. הוא נטמן בחלקה הצבאית בבית יוסף. השאיר אחריו הורים ושלושה אחים – אודליה, ינון ותהילה, ואת חברתו – איה. שיר שכתבה לאה, אמו של אביב: "כאן בכפר נולדת,/ כאן בכפר גדלת,/ כאן בכפר בגרת,/ כאן בכפר נטמנת./ כאן – בפאתי הכפר/ בין חורשת ברושים,/ בקצה המושב/ בשום מקום./ היית לי ילד,/ ילד טבע./ יחפות היו רגליו,/ פשוטים היו בגדיו,/ אהב את השדות,/ אהב את האדמה,/ אהב את הטרקטור./ מיותמים הם השדות,/ מיותם גם הטרקטור,/ הכל נשאר כפי שהשארת,/ דוממים כמונו".
