אבנר, בן חנה ואורי, נולד ביום כ"ג בחשון תש"ד (21.11.1943), בחולתה. הוא למד בבית-הספר היסודי בחולתה ואחרי כן המשיך ולמד בבית-הספר התיכון במקום. כן למד שנה אחת במכללת תל- י. באישיותו התמזגו תכונות שייחדוהו מזולתו והן – אהבת האדם, אהבת האדמה שעיבד, ואהבת העם והארץ. חינוכו של אבנר הושפע משלושה מקורות – בית ההורים, בית הילדים ומשק חולתה ולכל אלה תרם הנוף המיוחד והרקע החקלאי. אבנר הנער היה בעל ידע רב, שפע ביטחון בכוחו וביכולתו והיה בעל חוש ביקורת מפותח שלפעמים גבל בחוצפת-נעורים, המיוחדת לנער היודע את אשר ברצונו. בבית-הספר היה תלמיד מסודר, בעל דרך מחשבה שיטתית ויסודית, ונמנה עם הראשונים בכיתתו. בשעות הפנאי עסק בהתעמלות שחסנה את גופו וחשלה את רוחו. יחד עם בני המשק נכנס אבנר למעגל העבודה והצטיין כבעל יזמה ומרץ, המוכן לקבל על עצמו אחריות לניהול העניינים כמעט בכל תחום. הוא החל את דרכו כחקלאי בענף גן-הבית. וכבר כנער נתגלו בו שאיפה לשלמות והרצון להפיק מן הקרקע את מיטב היבול. הוא כפה על עצמו משמעת קפדנית, היה הראשון שהתחיל את יום העבודה והאחרון ששב לחדר המגורים, רק לאחר שהשלים את המשימות שנטל על עצמו לבצע. אבנר גויס לצה"ל במחצית נובמבר 1962 והוצב לחיל השריון. כבר מתחילת דרכו בצה"ל יצר קשר הדוק עם חיל השריון וכלי הלחימה העיקרי שלו – הטנק. הוא סיים בהצלחה קורס קצינים וקורס קציני שריון ונשלח לפקד על "המחלקה הצפונית", היא מחלקת ה"סנטוריונים" של חטיבה 7, באזור תל-דן. דרכו הצבאית של אבנר הייתה מיוחדת, בשל התכונות המנוגדות זו לזו, כפי שהעיד מפקד החטיבה שלו: מצד אחד הסלידה מחיי צבא ומיליטריזם ומהצד האחר – מסירות ללא גבול לתפקידו, ליחידתו ולטנק שלו. אבנר קיבל לפיקודו מחלקה מאוכזבת מכשלונה בתקרית האש הראשונה בנוקייב, בשנת 1964. המחלקה הייתה עזובה לנפשה, חיה בתנאים קשים ואנשיה ראו עצמם מקופחים. עד מהרה הצליח אבנר להפוך את המחלקה לכוח שריון מעולה. כשפרצה תקרית האש השנייה בגבול הצפון, הזניק אבנר את המחלקה, שהייתה בעתודה, לעמדות הירי עוד לפני שנתקבלה הפקודה. הטנקים שבפיקודו השמידו את הטנקים של הסורים ומאז הפכה המחלקה לנושאת העיקרית בעול המלחמה בסורים. על פעולתם זו צוינו אבנר וחיילי מחלקתו לשבח, על-ידי מפקד החטיבה. ניצחון המחלקה החזיר לצה"ל את האמון ב"סנטוריון", כפי שהעיד המג"ד סא"ל אושרי: "התקופה הזו לאבנר הייתה תקופת שיא; שיא של מיצוי יכולתו וכשרונו המבורך. שיא של אדם צעיר לימים, הקובע גדולות ונצורות למדינה כולה, שיא של אדם אשר בדרך עקיפה קובע הוא את גורל המדינה. אם אפשר להשוות, הרי שכשם שפעולות הגמול של הצנחנים קבעו את גורל 'מלחמת קדש', התקריות בצפון קבעו את גורל מלחמת ששת הימים". חייליו של אבנר האמינו בו ובטחו ביכולתו. הם היו מוכנים להישאר בצבא הקבע יחד עמו, אך כיוון שהשתחרר התפרקה המחלקה המעולה שהקים. במחצית אוגוסט 1965 השתחרר אבנר משירות סדיר והוצב ליחידת מילואים של חיל השריון. אחרי ששוחרר שב אבנר לחולתה, נשא לאישה את חברתו ברכה ויחד הקימו את ביתם, ובו נולדו שלוש בנותיהם אילת, אסנת וסמדר. הוא השתלב בעבודה בענף השלחין, היה למרכז ענף הכותנה ואחרי כן ריכז את ענף השלחין כולו. הוא הכיר כל חלקה וחלקה, ידע להפעיל את המכונות החקלאיות ויותר מכל ידע לנהל ולכוון את עבודת הצוות שבחר, גיבש וליכד אותו לצוות בעל רוח מיוחדת והווי משותף. כחקלאי דרש הרבה מעצמו ומחבריו, היה קפדן ומקצועי, בעל כושר אלתור ושיקול דעת. כראש צוות היה נעים הליכות, נוח לבריות ואיש שיחה, שהעבודה במחיצתו הייתה חוויה מעניינת. הוא חי את חיי הקיבוץ בכל רמ"ח איבריו, עשה את המוטל עליו ואף יותר, ביסודיות ובדבקות, והקדיש לילות כימים להצלחת הענף שעליו היה אחראי. אבנר היה אדם כן, שופע קסם- אישי, פתוח לחידושים ומאזין סבלני לזולתו; אך יחד עם זאת ידע להגן על דעותיו ולא נרתע מעימותים וממתיחת ביקורת. הוא היה שותף פעיל בחיי החברה במשק, נטל חלק בהכרעות ונשא בעול הפעילות הציבורית. בכל אותה עת טיפח את הקן המשפחתי, ששררו בו חום ואהבה. חבריו לקיבוץ ראו בו דמות חינוכית, דוגמא אישית וסמל של עובד אדמה, החי לפי עקרונותיו ומונחה על-ידי הרצון ליצור אורח-חיים מיוחד, המבוסס על שיתוף, שביסודו החקלאות וסביבו חיי המשפחה והחברה. במלחמת ששת הימים שב לעמוד בראש כוח שריון כסגן מפקד פלוגת טנקים שהשתתפה בקרבות לכיבוש סיני. ביום השני לקרבות נפל המ"פ, אילן יקואל, ואבנר קיבל את הפיקוד והוליך את הפלוגה עד לסיום הקרבות. אחרי המלחמה סיים בהצלחה קורס מפקדי פלוגות שריון וקורס קציני שריון מתקדם, ובשנת 1973 מונה לתפקיד סגן-מפקד גדוד-טנקים והועלה לדרגת רב-סרן. במלחמת יום הכיפורים השתתפה יחידתו בקרבות הבלימה וההבקעה נגד הסורים ברמת הגולן. אבנר, כסמג"ד, היה אחראי לארגון הגדוד והכנתו לקרב. לאחר שתמו ההכנות עלה על טנק ויצא בראש כוח אל הקרב. ביום י"א בתשרי תשל"ד (7.10.1973), בקרב באזור קצביה נפגע הטנק של אבנר והוא נהרג. הוא נפל בלחימה על ההר, אשר ממנו נשקף מראה העמק ובו הבית שלו והשדות שעיבד. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בחולתה. השאיר אחריו אישה, שלוש בנות, הורים ושתי אחיות. על לחימתם המופלאה של חיילי גדודו של אבנר, העיד מפקד החטיבה: "ראשונים ובלעדיים, בכל הצירים האפשריים… נכנסו טנקי החטיבה לקרב הבלימה האכזרי והשוחק, ביחסי כוחות של שמונה לאחד, תוך עקשנות, יעילות, מקצועיות וגבורה עילאית". בני משפחתו וחבריו לקיבוץ חולתה הוציאו לאור ספר לזכרו, ובו דברים על דמותו מפי בני המשפחה, חברים ללימודים, לעבודה ולנשק.
