בן בת-עמי ואלכסנדר. נולד ביום ד' בתמוז תשכ"ד (14.6.1964) בקיבוץ רמות מנשה. התחנך בבית-הספר היסודי בקיבוצו וסיים את לימודיו במוסד החינוכי 'הרי אפרים' באזור רמות מנשה. סגולתו של עמירם היתה אהבת האדם וממנה נבעה נתינתו הרבה לפרט ולחברה. כך מתארת אותו אריאלה, המטפלת של קבוצתו בשנות הילדות: "הרצון הזה לשמור על הקשר, ההתחשבות באחרים, הנכונות לתרום בכל הזדמנות, הנועם והעדינות, אלה הקווים בהם מצוירת בעיני דמותך". עמירם היה פעיל בחברה ומדריך בתנועת השומר הצעיר. בעבודה ראה ערך חשוב, ובשנות לימודיו במוסד החינוכי התמסר גם לעבודה ברפת. הוא אהב לצייר, וכך מעידים חבריו להדרכה: "אפשר היה לראותו רוכן על הפלקט ובהנאה מצייר את הנדרש, כשהוא שוכח עולם ומלואו". עם תום לימודיו התנדב לשנת שירות בהדרכת נוער. הוא התנה זאת בכך שיישלח למקום שיש בו אתגר אנושי וחברתי, וכך הגיע לשכונת ג'סי כהן בחולון. גם כאן הותיר את רישומו על המדריכים והחניכים, כפי שכתב עליו מנהל פרוייקט השיקום מעוזיה סגל: "עמירם חקוק בזיכרון כאחד ממדריכי השומר הצעיר הטובים ביותר שהיו בשכונה. רצינותו, אחריותו ואהבתו לשכונה יצרו קשר עמוק ובל יינתק". בשנת 1984 יצא עם משלחת בני נוער לביקור בפולין. את חוויותיו ורשמיו מן המסע הקשה במחנות הריכוז וההשמדה הנציח במלה, בצילום ובציור. לעמירם היו דעות משלו בכל הנוגע לקיבוץ ולחברה הישראלית. את דעותיו ביטא לא-אחת, בשיחות פרטיות ובעלון הקיבוץ. הוא היה קשור אל בני משפחתו, גאה בהם ומקור גאווה להם. כך כתב להוריו בברכה ליום נישואיהם: "תודה על הכול. על השילוב שבדרישה ובדחיפה להתמודדות ועצמאות, אך גם משיכה תמידית לבית חם, עוזר ומעודד. ויותר מכול, על ההבנה שלהיות עצמאי ובוגר אין פירושו להיות לבד". באמצע נובמבר 1984 גויס עמירם לצה"ל והצטרף אל חיל-הקשר. בתום הטירונות השתלם בקורס צפ"רים (צופן, פענוח, רדיו) ובקורס מדריכים וסיים אותם בהצטיינות. על אף מגבלותיו הבריאותיות יצא לקורס קצינים, וסיים אותו כחניך למופת. הוא שב לבסיס ההדרכה של חיל-הקשר כמפקד מדור צפ"רים. בדצמבר 1987 עבר עמירם, על פי דרישתו, לתפקיד בשטח כקצין קשר ביחידה מסווגת. לאחר מותו העיד עליו מפקדו מ:. "בצעדים שקולים ובטוחים הצעיד קדימה את היחידה בתחום הקשר, לעבר יכולות מבצעיות חדשות, תוך התמקצעות בכל תחום אליו חדר". אל תפקידו האחרון הגיע באוגוסט 1988. הוא מונה לקצין הקשר של סיירת מטכ"ל, תפקיד הנחשב לפסגה שאליה שואף כל קצין קשר. להערכת מפקדיו, המצויה בתיקו האישי, היה עמירם "קצין קשר מעולה, אינטליגנטי, יוזם, אחראי, מקצועי, אהוב על פקודיו ועל הקצינים העובדים עימו". בסיכומי ראיונות עימו נכתב: "עמירם השתלט מהר מאוד על התפקיד ומבצע אותו ברמה גבוהה תוך השקעה ומסירות רבה". ביום כ"ג בניסן תשמ"ט (28.4.1989) נהרג עמירם בעת שירותו, בנופלו מצוק בנחל זוויתן שברמת הגולן, והובא למנוחת-עולמים בקיבוץ רמות מנשה. הותיר אחריו הורים, אחות – ורדה, אח – ירון, וחברה – ורד. הוא הועלה לדרגת סרן לאחר מותו, וכן קיבל תעודת הוקרה על שירותו בצבא הקבע. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו ר.: "כבר בתחילת דרכו אצלנו בלט בתפיסתו המהירה וביכולתו להסביר מערכי קשר מסובכים באופן אינטליגנטי ומובן אף לאחרון החיילים. כשרונו, יסודיותו ויכולת ההשקעה האינסופית שלו הפכו את עמירם לקצין קשר מעולה. מעל ומעבר לתכונות המקצועיות, עמד עמירם האדם – עלם חמודות עם פני ילד וחיוך שאי-אפשר לעמוד בפניו. האופטימיות הטבועה באופיו ונכונותו לעזור לחבריו הפכו אותו לעמוד תווך ביחידה". מפקדו הקודם משה יעלון ("בוגי") כתב: "עמירם, מן האנשים שהייתי בוחר לשרת איתם בצבא, לחיות איתם בקיבוץ, או אפילו באי בודד". משפחתו הוציאה לאור חוברת לזכרו ובה מפרי עטו של עמירם ודברי המשפחה, חברים ומפקדים על דמותו. אמו הקדישה לזכרו ספר שירים 'ביני לבינך, עמירם', וכך נכתב בגב הספר: "אהבת האדם, הארץ ונופיה, נטילת אחריות ומסירות ללא גבול, שיקול דעת ורגישות אנושית מופלאה – כל אלה היו תשובותיו של עמירם לשאלת משמעות חייו".
