גולדמן, נועם אברהם

בן אריאלה וצביקה, נולד ביום כ"ט בחשוון תש"ם (18.11.1979) במושב עין יהב שבערבה. אמו נזכרת בימיו הראשונים כתינוק: "מיד הרמת את ראשך כלפי מעלה, הבטת סביב ונהמת בחוסר הנאה על הצפוי לך". בן שלוש נסע נועם עם הוריו ואחיו יזהר לפורטו ריקו, שם חיו שלוש שנים. בגיל שש הגיע עם משפחתו לכפר סבא, העיר שבה התגורר עד סוף שירותו הצבאי. הוא למד בבית-הספר היסודי "גולדה מאיר", בחטיבת-הביניים "שז"ר" ובבית-הספר התיכון "היובל" שבעיר. הוא אהב לבלות עם חברים, תופף על תופים ומגיל שש-עשרה ועד שמונה-עשרה התאמן במכון טקוואנדו. עוד אהב נועם לשחק כדורגל ונהג לצפות במשחקים. כמו אביו, אחיו, דודו ובני הדודים, היה אוהד מושבע ונאמן של קבוצת "הפועל תל-אביב". נועם התגייס לצה"ל בסוף חודש מרץ 1998 ובחר לשרת בחיל השריון. החלטתו זו באה לו בטבעיות; אביו היה סגן-מפקד גדוד שריון במילואים ודודו היה מפקד גדוד מילואים באותו חיל. נועם עבר קורס מפקדי טנקים ושירת כמפקד טנק בפלוגה מבצעית בחטיבה "שבע". בשמונת החודשים האחרונים לשירותו הצבאי שימש כרב-סמל פלוגתי. עם שחרורו, במרץ 2001, למד נועם לבחינה הפסיכומטרית ועבר אותה בציון של 738 נקודות. באוגוסט 2001 נסע לעבוד בארצות-הברית ולאחר מכן הגשים את חלומו לטייל לאורכה ולרוחבה של יבשת דרום-אמריקה. יחד עם שלושה חברי ילדות ערך מסע מאלף בברזיל, ארגנטינה, צ'ילה, בוליביה ופרו. לאחר שבעה חודשים, שב לארצות-הברית ושהה שם עוד זמן מה. באוקטובר 2002 חזר לרעננה והתגורר עם אביו ובת זוגו. נועם היה אדם חם, יוצר קשרים ומשפחתי מאוד. הוא אהב להגיע לבית סבו וסבתו שבאלוני אבא, לאכול ממאכליהם, לטייל בגבעות ובשדות ולהיפגש עם בני דודיו. גם עם בני משפחתו האחרים שגרים בבאר טוביה אהב להיפגש, נהנה מהחום, מהאוכל, ממשחק הכדורגל ביום העצמאות ומוויכוחים עם דודים, דודות ובני דודים. משהתגרשו הוריו, יצר קשרים טובים עם בני זוגם החדשים. נועם הרבה לקרוא ספרי פילוסופיה ומדעי המדינה, רכש ידיעות רבות בהיסטוריה והתעניין בפוליטיקה. הוא למד את העבר שכן רצה להבין את ההווה ולשפר את העתיד. היה לו חשוב לברר מה תפקידו כפרט בעולם וכיצד הוא יכול לתרום למען החברה שחי בקרבה. בגיל צעיר הגיע לתובנה כי מבנה חברתי הוא מילת המפתח לשיפור חיי האדם כפרט ובחר בעולם הכלכלה ככלי המשמעותי ביותר להשגת יעד זה. בשנת 2003 החל נועם ללמוד כלכלה וחשבונאות באוניברסיטת תל-אביב. בתקופת לימודיו בחר לגור עם חברו מילדות בדירה שכורה בתל-אביב. בקיץ 2004 נסע עם סבא שמעון, אחיו יזהר ועוד שלושה בני דודים לביקור בכפר הולדתו של סבו בדרום גרמניה. כותב סבא שמעון בהספדו: "הבאתי אותך לביקור בכפר הולדתי בגרמניה, מקום בו חיה משפחתי במשך מאות שנים. רציתי להמחיש לך כי רק פה בישראל יש מקום ליהודים, וכאן הם יכולים להגן על עצמם". משפחת הסב נצלה כיוון ששלושה חודשים לאחר "ליל הבדולח" עזבה את גרמניה והגיעה לישראל. בביקור כתב נועם ביומן הביקורים של בית הכנסת במקום: "אינני מרגיש את מה שכולם מצפים ממני שארגיש… הקהילה שהיתה כאן מתה ולא תשוב… שיפוץ בית הכנסת אינו מרגש אלא מעציב. הקהילה והתרבות שהיתה חלק מהכפר הזה במשך מאות שנים, זו שהקימה את הכפר, איננה… אינני מרגיש שייך למקום הזה… הדבר היחידי שיכול לגרום לי להרגיש טוב יותר, הוא שאנשים בכפר לא ישכחו שהיתה כאן קהילה יהודית. שקהילה זו איננה קיימת עוד ושגם להם יש אחריות לעובדה זו ושלא יתכחשו לכך, גם אם הם מתנגדים לפעולות ישראל בהווה. האחד אינו קשור לשני. להתנגד לישראל מבחינה פוליטית, לא נותן לאף אחד את הזכות להתכחש לאחריותו לכך שהקהילה היהודית הושמדה כאן." המשפחות של הסבתא (מצד האם) והסב (מצד האב) הושמדו בשואה ורק בודדים ממשפחות אלה נשארו בחיים. נועם היה אינטליגנטי ואנרגטי, אהב את החיים ושאף להרמוניה עם אנשים, חברה וטבע. בשנתו השנייה באוניברסיטה נטל חלק בפעילות עמותת "נובה" – ניהול ואקדמיה בשירות הקהילה. "נובה" מתמחה בהקמת והפעלת צוותי ייעוץ של סטודנטים, בשילוב הנחייה צמודה של אנשי עסקים ואקדמיה. כאדם שחיפש לעצמו אפשרות להשפיע על המבנים החברתיים והכלכליים של עולמנו, שמח שבתוך זרם העבודות, הסמינרים והמבחנים, פגש בעשייה חברתית בעלת ערך מוסף שבאה מתוך נתינה וראייה אופטימית של העתיד הפרטי והכללי. במהלך שנת הלימודים השלישית נועם למד גם את יסודות הביטוח וספרדית. בחופשת הקיץ תכנן לנסוע לספרד, לעבוד ולתרגל את השפה. נועם, איש המחשבות והרעיונות, העלה על הכתב הגיגים והרהורים פילוסופיים: "… האושר – נראה לי שאושר במובן מסוים מתנגש עם שאפתנות. כי עם השאפתנות מגיע הרבה הרבה לחץ – יש לך מטרה, שאחריה עוד מטרה, אתה רוצה להשיג עוד ועוד. והאושר, האושר זה בעצם ליהנות ממה שיש ולזרום, וזה לא אני… כן, זה לא אני. זה לא שאני לא יכול להניח, אבל האושר, אולי הוא קצר, הוא סתם, הוא לא רוב הזמן. רוב הזמן אני חושב איך להגיע לשלב הבא – יותר כסף, יותר זה, יותר שם. ואני יודע שגם שם יהיה עוד… עוד משהו להספיק… אני מקווה לזכור תמיד ליהנות גם ממה שיש, אבל לא נראה לי שאני מפסיק לרצות עוד. למען האמת, כשאפסיק לרצות עוד… כנראה שאני בדיכאון. המצב הטבעי שלי זה לרצות עוד. וזהו. צריך לדעת ליהנות עם מה שיש. הצחקתי את עצמי, אני? להיות עם מה שיש. אין סיכוי… קלישאות, הכול קלישאות. לחיות עם מה שיש – למה לא לחיות עם מה שיש ועוד קצת, עוד הרבה, הרבה מאוד. כן, כן. טוב, אז בקיצור, אושר ושאפתנות מתנגשים זה בזה". מתוך הסיפור "אילן" שכתב נועם: "פשוט להאט טיפה, להסתכל סביבך, ימינה, שמאלה, לראות את האנשים שסביבך. לחייך לא רק כי אתה צריך מהם משהו. כשאני יושב בפאב או ליד שולחן עם מספר אנשים אני אוהב להקשיב לשיחה, למה שיש לכל בן אדם להגיד. אני לא אוהב סתם לדבר על משהו שאני לא יודע, אני מרגיש שאני משקר. אני גם לא אוהב כשאחרים עושים את זה, מה אתה מנסה להרשים אותי, למה לדבר על משהו שאין לך מושג עליו? אם יש משהו שמעניין אותי בשיחה, אני שואל שאלות, מתעניין, ככה בערך אני מתעניין בשיחה. אם יש משהו שבאמת אני מבין, אני משוחח עליו, אבל אני לא מפליט שטויות, לא מפריח בלונים. כמו שלא מעט אנשים עושים. אני יכול לשבת שעות ולהאזין לשיחה של אחרים. אין ספק, אני אוהב להסתכל מהצד על אנשים". ועוד מעיזבונו: "משמעות לחיים? אני מקווה שאמצא אותה לפני שאמות. וכשאמצא אותה, שאספיק לממש אותה לפני שאמות – ואולי כאן מסתתרת התשובה, ואולי לא?". בראשית חודש אוגוסט 2006, במהלך מלחמת לבנון השנייה, קיבל נועם "צו שמונה" וגויס לשירות מילואים בחטיבת טנקי "מרכבה". יומיים לפני גיוסו מלאו שלוש שנים ללימודיו באוניברסיטה; הוא התקבל ללימודי סטאז' במשרד גדול ויוקרתי לראיית חשבון בתל-אביב וציפה להתנסות הבאה בחייו. בסיכום הראיון שנערך עימו לפני קבלתו למשרד נכתב: "בחור מקסים, נעים שיחה, מאוד זורם, אוהב לדבר, אינטילגנט, שאל שאלות עינייניות, מאוד פתוח וכנה. נראה בחור חרוץ, ישר, מאוד איכותי, איש עקרונות, חדור מוטיבציה. יש בו קצת ילדותיות". סיפר אביו צביקה: "בשעת בוקר יום רביעי שעבר, קיבלת שיחת טלפון מהצבא. בלי להוציא מילה, התחלת להתארגן ליציאה למלחמה. הבאתי לך את המדים, הנעליים, הגומיות וכל מה שצריך. רק כובע שכחת. ביקשת שאלך לסופר ונתת לי רשימה ארוכה. יצאת לקרב עם תיק 'מדוגם'. לקחתי אותך לנקודת האיסוף ונפרדנו בחיבוק ונשיקה. … בשיחות הטלפון שלנו בשבוע האחרון, נשמעת לי מלא מוטיבציה ועם מורל גבוה. אין ספק שעודדת אותי מאוד בשיחות אלה. נתת לנו להרגיש כי אתה חסין כנגד טילים ומטענים…". ביום ט"ו באב תשס"ו (9.8.2006) נפל נועם בקרב בדרום-לבנון. טיל נ"ט פגע בטנק שבו נע עם חבריו בכפר עייטה א-שעב שבגזרה המערבית. עמו נפלו שלושת חבריו לטנק – סרן גלעד שטוקלמן, רב-סמל ניר כהן ורב-סמל נמרוד שגב. נועם היה בן עשרים ושבע בנופלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי בכפר סבא. הותיר הורים ואח. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סמל. כתב למשפחה סגן-אלוף רוני, מפקד היחידה: "נועם לחם במטרה ליירט חוליות מחבלים ולפגוע בתשתיות טרור. יום קודם לכן הצליח צוותו, בפעולה מקצועית לעילא, להשמיד חוליית מחבלים בכפר רמיה. במשימה האחרונה אבטח הצוות בניית רמפה טובה יותר ללחימה, והטנק נקלע לזירת מטעני חבלה. טילים נגד טנקים נורו ופגעו בטנק ולצערנו נועם וחבריו נהרגו. הכרנו את נועם כאדם נעים הליכות, אחראי ובעל ידע עשיר, שהקרין מאצילותו על חבריו לפלוגה. לא פעם טרח למענם והיווה דוגמה אישית ומופת". שמעון, המ"פ של נועם בלחימה בלבנון, כתב: "אנו רוצים לחיות את החיים במלוא העוצמה והאושר. ובשביל השקט הזה, בשביל השלום המיוחל אנחנו נלחמנו. ונלחם. עולים על הטנקים ומתניעים: "נהג סע קדימה!", עם התחושה הזו מתחילים תנועה, עם התחושה הזו יורים ופוגעים ועם התחושה הזו מלווים חברים, נערים, אריות בדרכם האחרונה. כי אין לנו מקום אחר ואין לנו צבא אחר ואנחנו הצבא". על קברו ספדה לו אמו: "נועם בני היקר והאהוב. אהובנו בעל העיניים הכחולות-ירוקות באפור. נערות הביטו לעיניך וביקשו שתשאיל להן אותן. נשמה שאולה מהשמים. הורית לנו דרכים חלופיות וייחודיות לחיים. מתוק ועצבני, רגיש ומופנם. חושף רגשות ומחשבות באופן לא צפוי. איש הפילוסופיה, המחשבה העמוקה, שואל שאלות וכואב כשאין תשובות. קולך מהדהד באוזנינו, הצורה בה אתה מבליע את דבריך בתוך עצמם. השטף המהיר מדי של הרעיונות. כתב ידך הבלתי קריא. ספרי ההיסטוריה וההגות שקראת. אלוהים השאיל אותך לנו. … אף פעם לא היה לך קל, אבל הכול הגיע אליך בסוף". על גופו של נועם נמצא פתק בכתב ידו, מוכתם בדמו, ובו ציטוט מהסיפור "כיצד נפטרתי מחמש מאות ספרים" שבספר "הסימפוניה הגמורה" של אאוגוסטו מונטרוסו: "מכמה אמיתות מתחמק בן אנוש בעוד הוא מכלה את מכסת החיים שהוקצתה לו? האין אמת על פחדנותו אחת העיקריות? כמה התחכמויות כוזבות אתה נוקט יום יום כדי להסתיר מעצמך את העובדה שאתה פחדן". חבריו של נועם ללימודים הקדישו לזכרו עבודה סמינריונית שהוגשה בשמו לאחר נופלו. וכך כתבו: "נועם נהרג במערכה נוספת של הסיפור הציוני שהוא סיפור חיינו – והוא מייצג אותו כדבעי. בחור צעיר, מקסים, אינטליגנטי ונמרץ אשר בצוק העתים היה מוכן להילחם ואף לקפח את חייו למען המדינה שבה חי. זהו הסיפור הייחודי של מדינתנו: האנשים שבה, שגם הטובים ביותר ביניהם, רצים בג'בלאות, מוסרים את נפשם למענה ומתייצבים להגנתה פעם אחר פעם. כמה עצוב וטרגי שדווקא נועם, דווקא עכשיו, נלקח מאתנו. רגע לפני סיום התואר, במרחק פסיעה מהקריירה שעליה חלם – נועם נהרג. ואנחנו נשארנו פה המומים וכואבים, מבטיחים שלא לשכוח, לא לשכוח אותך לעולם ולעשות כמיטב יכולתנו לשנות את הסיפור הישראלי הארור הזה שבו אנשים כמוך נהרגים, כך באמצע החיים, סתם". אוהביו של נועם הפיקו חוברת לזכרו ובה מכתבי פרידה, הספדים ותמונות מתחנות שונות בחייו. אריאלה, האם, כתבה את השיר "הריחוף": "צריח הטנק עלה ונפתח בדיוק לפי התכנית. / נחלצת מתוך תא הטנק המתפוצץ וגופך זינק מעלה. / סוליות נעליך המאובקות דחפו בצריח ורגליך התיישרו. / מלאכי שמים אחזו במותניך לייצב את הריחוף הראשון. / אז הנפת את זרועותיך ופרשת את כנפיך. / אז כפות ידיך נפתחו וקול צעקה גדולה עלתה משפתותיך. / 'אימא, חזרתי מהמלחמה' / 'אימא, אני חי' / צעקת – ההההההההיייייייייי / הסתובבת סביב עצמך ופנית שוב אליי. / התקרבת, חיבקת, / עזבת. / עפת אלפי שנות אור באוויר, / טסת למקום אחר". כתב האח, יזהר: "… איפה נשמתך? אני לא יודע… אצלנו החיים, הדברים יותר ברורים. הנשמה נמצאת רוב הזמן איפה שנמצא הגוף. אבל נשמתך… לפעמים אני רואה אותך פה לידי, מדבר אליי, ואני אליך. אבל לפעמים הנשמה שלך רוצה לחזור לגוף שלך, וכך לאכול אתנו סטייקים, לריב, לצחוק, לקרוא, לחיות, לשחק כדורגל. אבל אי אפשר. כי הגוף שלך מת. הוא נפגע קשות מהטיל הארור הזה. והגוף הזה כבר לא יכול להכיל את הנשמה שלך. אלו הם חוקי הטבע. נשמה לא שוכנת בתוך גוף מת. זהו באמת מצב לא טבעי, מה שאנו מכנים 'זומבי' או 'אל מת'. … נועם – היית חזק כמו שור, אמיץ כמו אריה, חכם כמו כל חיות העולם. עכשיו אתה באמת אתי לנצח". על קברו של נועם נחקקו המילים: "בננו, נכדנו ואחי האהוב, חד מחשבה, מקסים, כנה ומיוחד".