אליאב (אליאבקה), בן עדה ויחזקאל, נולד ביום כ"ו בסיון תש"ח (3.7.1948) בתל-אביב, בעיצומה של מלחמת השחרור. ביום בואו בבריתו של אברהם אבינו הופצצה העיר על-ידי מטוסים מצריים ובקושי ניתן לסיים את הטקס. הוא למד בבית-הספר היסודי "יהודה המכבי", בבית-הספר "אהבת ציון", ובגימנסיה העברית "הרצליה", במגמה הריאלית. אליאב היה תלמיד מצטיין וזכה למלגת לימודים על ציוניו הגבוהים. הוא נמנה עם חניכי תנועת "מחנות העולים", מחנה תל-אביב – צפון (חוג "רביבים"), היה חבר פעיל בוועדות רבות ובעיקר באלה שעסקו בפעילות תרבותית, ובהוצאת עלוני "המחנה". כמו-כן עסק בהדרכת קבוצות נוער במחנה ולקח גם חלק בפעילות הארצית של התנועה. אליאב היה חובב ספורט והשיג הישגים נאים באתלטיקה קלה. אוסף לא קטן של מדליות ותעודות הצטיינות מעיד על הישגים אלה. אליאב אהב לעסוק בדיג ואהב לבלות עם חכותיו שעות רבות על גדות הירקון, הסמוך לביתו. הוא אהב שירה, העריץ את היינה ואף כתב שירים בעצמו. הוא אהב את הטבע ומראותיו, הרבה לצלם אנשים, נופים, בעלי-חיים ותופעות טבע, והרבה לצייר את כל אלה במכחולו. אהב לטייל ברחבי הארץ וכמעט שלא היה ישוב, שביל או ואדי שלא הכיר. אל ספרייתו הגדולה ליקט ספרי שירה, ספרי צילום, ספרי ידיעת ארץ-ישראל ומפות. אליאב היה ישר ותמים, והאמין בבני אדם; גישתו אליהם הייתה ישירה ללא כל מחיצות וגינונים, רע נאמן וכן לכל מודעיו וידידיו. הוא אהב את החיים בכל מאודו וחיוך של אושר נח תמיד על שפתיו. הצטיין בפשטות הליכותיו ובדעותיו על אורח חיים חלוצי, יעודי וצנוע. היה ציוני בעמקי נפשו ואהבתו למולדת לא ידעה גבול. אליאב גויס לצה"ל בסוף ספטמבר 1966 והוצב לנח"ל. מטעם גרעין "אשרת" בקיבוץ מעגן מיכאל, נשלח כ"אחוזי הפיקוד" להשתלם בקורס מ"כים. בטרם שנסתיים פרצה מלחמת ששת-הימים וחניכי הקורס נשלחו לחזית בסיני ולחמו בכיבוש אום-כתף ועל-עריש. אחרי המלחמה השתלם אליאב בקורס קציני חי"ר ובקורס צניחה. כצוער השתתף במצעד העצמאות הראשון בירושלים השלמה. בחוות דעתם כתבו עליו מפקדיו: "הוא קצין טוב, יעיל מאוד, בעל יזמה, נועז ומוכשר, עצמאי, נאמן ומסור לתפקידו. הוא בעל רצון עז להתקדם ויודע להתגבר על קשיים, ממושמע, משמש דוגמה אישית נאה. אופיו נוח והוא אהוד ומקובל על כולם". לאחר ששוחרר מהשירות הסדיר המשיך בלימודיו בטכניון בחיפה, בפקולטה להנדסת חשמל. סיים תואר ראשון והתקבל להמשך לימודים לתואר שני בבית הספר ללימודי מוסמכים וכאסיסטנט מן המניין. הוא נקרא לתקופות רבות של שירות מילואים והשתתף בקרבות הקשים על גבולות רמת הגולן. הוא העריץ מאוד את המסגרת הצבאית ושמר היטב את סודות הצבא, אף מן הקרובים אליו ביותר. אהבתו הגדולה הייתה בתחום הפולקלור. הוא רקד בלהקות מחול שונות בתל-אביב ברמת-גן, בגבעתיים, ובחיפה. בשנת 1972 יזם את הקמת להקת המחול של הסטודנטים בטכניון והיה מרקדניה הראשונים. הלהקה הופיעה באירועים שונים ברחבי הארץ ובהם – הפסטיבל הבין-לאומי לפולקלור, שנערך בשנת 1973. כמו-כן, הדריך חוגי מחולות עם שונים בהתיישבות העובדת ברחבי הארץ. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים התגייס אליאב ונשלח עם יחידתו לרמת-הגולן. יחידתו פעלה במשך חודשים ארוכים בתצפיות, בסיורים ובמארבים. ביום י"ט בטבת תשל"ד (13.1.1974) בשעות הצהריים, בתל-עקשה, הפגיזו הסורים את המוצב ואליאב, שעמד בתצפית, נפגע בחזהו ונהרג. לאחר יומיים הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקרית-שאול. השאיר אחריו אב, אם ושני אחים. בדברי הספד על קברו אמר מפקדו: "אליאב היה אחד מבחירי הקצינים בגדוד, מפקד אמיץ ונועז, אשר תמיד נחלץ ראשון למשימות. הוא היה מן המפקדים, שלא היה עליך לדרבנם, אלא לעצור בעדם ולהחזירם למסגרת. אליאב ידע לעסוק בשעתו בדברים שנראו לנו אז חורגים ויוצאי דופן, אולם בדרך כלל נוכחנו, לאחר זמן, עד כמה צדק, ולעיתים אף הקדים את כולנו. הוא היה מסור לאנשיו ואהוב עליהם. וזכה להערכה ולכבוד מעם מפקדיו". ימים אחדים לאחר שנפל, הוסב שמו של המוצב ל"תל אליאב", לאות הערכה והוקרה על דבקותו במטרה; עיריית חיפה נענתה לבקשת אגודת הסטודנטים של הטכניון והסבה את שם להקת המחול העירונית של הסטודנטים בטכניון ל"להקת אליאב", כדי "לציין בדרך זו את מסירותו הרבה בארגון הלהקה, ריכוז פעולתה, טיפוחה והרוח החיה בה".
