בנם השני של שוש ואריה. נולד ביום י"ג בשבט תשנ"א (27.1.1991) בבאר שבע. אח לניר, פז ומאי. נדב נולד בין האזעקות של מלחמת המפרץ, בין האזעקות. הוא היה ילד חם, אוהב ומלא שמחת חיים שגדל להיות נער יפה עם חיוך מקסים ומלא בהומור. נדב בלט בצניעותו וכנותו. הוא היה עם לב זהב, חברותי, מלא ברוח התנדבות, אכפתיות ודאגה לחבריו ולמשפחתו. נדב היה חדור מוטיבציה וכאשר שם לו מטרה הוא הצליח לממש אותה. נדב למד והתחנך בבית הספר היסודי "היובל" שבעירו באר שבע ובתיכון "מבואות הנגב" שבקיבוץ שובל. הוא התמודד עם הפרעת קשב והיפראקטיביות, ולפיכך הוריו ומוריו נלחמו כדי שיסיים שתים-עשרה שנות לימוד. למרות הקשיים הרבים, הוא צלח זאת בעזרת משפחתו העוטפת, המחבקת והמכילה ובתמיכת בית הספר. המחנכת של נדב, מרים גוב ארי מספרת: "הוא היה ילד מיוחד, שידע מה הוא רוצה ומה הוא לא רוצה, ותמיד עמד על שלו". מירב רחבי, יועצת בית הספר, שליוותה את נדב במהלך לימודיו בתיכון, העידה תוך פנייה להוריו: "לאורך שש שנות לימודיו של נדב בבית הספר 'מבואות הנגב' היינו כמשפחה, ליווינו את נדב ואתכם בתהליך התבגרותו, והתלבטנו אתכם בערכי החינוך. היינו מלאי גאווה והתרגשות עם נדב ואתכם במסיבת הסיום בכיתה י"ב. בטוחים היינו כי יצליח בדרכו, כפי שרק הוא ידע לבחור בדרך המתאימה לו." מירב המשיכה ואמרה: "נדב, היית תלמיד משמעותי בבית הספר. היית זה שהעמיד אותנו באתגרים חינוכיים ובשאלות מורכבות על מהות ודרכי החינוך, ואתה הוכחת לנו שהפסוק 'חנוך לנער על פי דרכו' אינו קלישאה אלא אמת לאמיתה והיא הדרך החינוכית הנכונה". לדבריה נדב הצליח למצוא את השבילים הנכונים לו כאשר התנתק מכבלים פנימיים וחיצוניים, חקר וגילה את העולם ואת עצמו. הוא גדל, התפתח וגילה לעצמו ולרבים שאהבו אותו – מי הוא ועד כמה הוא יכול. וכל זה בצניעות, בשקט, בדבקות באמת, בכנות, בשותפות ובחשיבה מיוחדת שאפיינה אותו. "הערכנו את העקשנות שלך (למרות שעבורנו היא לא תמיד הייתה פשוטה), את הרגישות והתבונה, את העובדה שידעת מה אתה מצפה מעצמך ומהן היכולות שלך, גם אם זה לא עלה תמיד בקנה אחד עם הסובבים אותך. ידעת להביע את דעתך, לראות את הבעייתיות, וכשהיה צורך ידעת גם לבקש עזרה ולא ויתרת על זכויותיך. היית רגיש מאוד כלפי היקרים לך: ההורים, האחים ובמיוחד אחותך הקטנה. היה לך חשוב מאוד שלא לאכזב את הוריך ולהיות גאווה ליקיריך – וכך היית!" בזכות תבונתו ופיקחותו ידע לגשר בין חבריו וגם בקרב בני המשפחה. הוא הקשיב וייעץ. חבריו מדגישים את האהבה לזולת ואת הנתינה שלו לאחרים. "נדב היה נפש מדהימה, מלח הארץ, והחיוך שלו ליווה אותו כל הזמן", אמר אחד החברים. "הוא נתן מעצמו לאחרים ותמיד שם את עצמו אחרון בתור." הוא החל את שירותו הצבאי במחנה ג'וליס בתפקיד נהג ביחידת מתפ"ש (מתאמי פעולות הממשלה בשטחים), אך שאף להגיע ליחידה קרבית, לתרום יותר ולשרת שירות משמעותי. לאחר שמונה חודשים של מאבק עיקש, בקשתו נענתה בחיוב והוא עבר ליחידה קרבית. נדב יצא לטירונות חוזרת, הפעם במסלול קרבי בחיל תותחנים, בבסיס שִבְטָה. לאחר הכשרה של שמונה חודשים שובץ בסוללת אלון בגדוד "נמר",ולאחר מכן כנהג קרבי ועוזרו של מסו"ל (מפקד הסוללה) רס"ן רז היימליך, שאיתו הקים את סוללת "גרניט" בגדוד. בשנה וחצי של שירותו בסוללה הוא פרח ונהנה מאוד. בתפקידו הקרבי תִפקד נדב כחייל למופת, תוך סיכון עצמי, ביצע כל משימה שהוטלה עליו, ופעל תמיד בנחישות ובצניעות. הוא דאג לחיילי הסדיר, חש אחראי להם והקצינים הרגישו שהוא כאחד מהם. רס"ן היימליך מספר עליו "במהלך השנתיים ששירת תחתיי, הוכיח נדב כי הוא לוחם מן השורה וכי אפשר לסמוך עליו עם כל משימה שתידרש. בתור הנהג שלי(בקודקוד) נדב הראה נאמנות שאין שנייה לה והיה לעזרי בכל מצב וזמן. מעבר לכך נדב היה מאוד בולט מבחינה חברתית בסוללה ולמרות כי לא היה מפקד, היה מרבה לשבת עם הלוחמים, לשמוע את הבעיות שלהם ולנסות לפתור להם אותם או להעלות אלי את הדברים מתחת לפני השטח. אחד המאפיינים המרכזיים אצל נדב הינו הרצון תמיד לתת יותר למען האנשים איתם משרת/עובד. סמ"ר תומר אילוז, מפקדו בטירונות ציין שנדב זכור כמי שתמיד עזר לחברים שלו, שהיה אכפת לו מכולם, "חייל ממושמע מאוד שחתר לניצחון". רס"ן עומרי חדד, מפל"ג (מפקד פַּלְגָּה) במסלול של נדב, מוסיף: "הוא ידע לחתור למגע, לנצח, לדאוג לחברים שלו ולעזור לכולם. השאיר חותם בסוללה. כולנו גם זוכרים אותו לטובה בדברים המצחיקים שעשה". כשהשתחרר נדב משירותו הסדיר בדרגת רב"ט (רב-טוראי) ביקש שדרגתו תתוקן לדרגת סמ"ר (סמל-ראשון). נדב השתחרר כרב"ט זאת עקב בירוקרטיה שלישותית, בה נאבק עוד בהיותו בשירות סדיר. לאחר שחרורו הצבאי החליט נדב להקדיש את זמנו ללימודים. כדברי אביו: "נדב סיים שתים-עשרה שנות לימוד עם מחברת של שניים עשר דפים, אבל ידע לשוב לספסל הלימודים ולהשלים את החסר". הוא למד במכללת "קיי" בבאר שבע, עבר את הבחינות בהצלחה רבה וממוצע הציונים הגבוה אִפשר לו לתכנן את המשך לימודיו, ולהגשים את חלומו: להתפתח בתחום התזונה וקידום אורח חיים ספורטיבי ובריא. שוב הוכיח לעצמו ולסובבים אותו שהוא יכול. מסרון שכתב לאמו באותה תקופה מבטא יותר מכל את אהבתו אליה, את יכולתו לבטא את הערכתו ואת אישיותו הקורנת: "אימא, אני יושב בבית ולומד-לומד-לומד. הסתכלתי על הבית ואמרתי לעצמי: ואי, מתי היא הספיקה לסדר? ירדתי לחדר וראיתי את הארון המסודר שלי ואמרתי: ואי, גם פה היא הייתה? אז אימא, אני באמת לא יודע איך את מצליחה לעמוד ככה בהכול. גם לדאוג לסדר וניקיון וגם לעבוד והכי חשוב – להיות אימא במשרה מלאה … אימא, אין עלייך. אוהב אותך הכי בעולם, וכל מה שאני מנסה לומר לך זה תודה. תודה על זה שיש לי אימא מדהימה! ומי שלא ידע, אז עכשיו יודע." במקביל ללימודים עבד נדב כמפעיל מִתקן בחברת "רותם אמפרט נגב בע"מ". את יתרת זמנו חילק בין התנדבות, תחביבים ובילויים, ולא שכח להקדיש את שעותיו לאחותו הקטנה מאי, שאותה אהב מאוד. בעמותת "נחלי אמונה" גמ"ח – גמילות חסדים התנדב בחלוקת ארגזי מזון למשפחות קשות יום; וכמו כן שימח ילדים מאושפזים במחלקת הילדים בבית החולים "סורוקה" בבאר שבע, בהפעלות עם בלונים. בזמנו הפנוי, נדב אהב להתאמן בחדר כושר ולחטב את גופו. הוא השקיע המון זמן באימוני חדר כושר ובלימוד על תזונה נכונה ועל תרגילים שונים לפיתוח הגוף ואף תיכנן בעתיד ללמוד תואר בתזונה ולהפוך את התחביב למקצוע של ממש. בנוסף, נדב אהב מאוד לבשל. הוא היה מכין למשפחתו ארוחות ואפילו היה ממציא מתכונים בעצמו. אין ספק שהוא היה מוכשר מאוד בתחום אומרים הוריו. נדב אהב מוזיקה ישראלית ובעלי חיים בהם היה מוקף בקביעות, כמו כן, נהנה לבלות עם חבריו במסעדות ובפאבים, ולטייל בארץ. נדב תכנן לעשות את "שביל ישראל" מהנקודה הצפונית ביותר ועד לנקודה הדרומית ביותר. נדב לא הצליח להגשים את משאלתו. במילואים שובץ לשרת כנהג מלגזה בגדוד "גפן" בבה"ד (בסיס הדרכה) 1, אך לא הסתפק בכך. בשיחה עם מפקד פלוגת המפקדה, רס"ן עופר טאיטו, ביקש שיעבירו לתפקיד נהג חפ"ק (חוליית פיקוד קדמי) כדי לתרום יותר. רס"ן טאיטו קיבל אותו כנהגו, תפקיד השמור בדרך כלל לוותיקים בפלוגה. בתגובה לכך רשם נדב בדף הפייסבוק שלו בגאווה גדולה:- " לא מאמין אני נהג חפ"ק מ.פ. בגדוד חי"ר במילואים!!! אחלה מילואים יהיו בהמשך הדרך." במהלך מבצע "צוק איתן" חיכה וציפה שיקראו לו. ואכן, ב-17 ביולי 2014 נקרא בצו 8 בתום משמרת לילה במפעל, והתייצב ראשון כדי לתמוך בכוחות הסדירים שנכנסו לעזה. "לא היססת, לא התעכבת, והתייצבת מוקדם למשימה," תיאר מפקדו רס"ן טאיטו "זו בסך הכול הגעתך השלישית לשירות מילואים מאז הצטרפת לגדוד, לפני למעלה משנה בלבד. … בענווה רקמת רקמה אנושית פשוטה, חמה ומבורכת עם חבריך החדשים ליחידת המילואים. שובצת כנהגו של מפקד פלוגת המפקדה. תפקיד משמעותי, מבצעי וחשוב, המחייב אחריות, נחישות והתמדה גם בתנאי לחץ ואי ודאות. חבריך ראו זאת והעריכו אותך כך בקרבם. למרות הזמן הקצר יחסית מאז הצטרפותך לגדוד, הרווחת לך חברים חדשים גם מעבר למילואים". חדור מוטיבציה נרתם נדב למשימות שונות בגדוד ועזר בהכנות הפלוגה, בהחתמת ציוד ובהתארגנות בשטח, כי ראה בכך זכות שניתנה לו. "הגם שתפקידך, נדב, הוא נהגו המבצעי של המ"פ," אמר מפקדו רס"ן טאיטו" ביצעת ויזמת כל משימה אפשרית שיכלה לקדם את מוכנות היחידה ללחימה. לפתע מצאו אותך במחסן ההצטיידות מסייע בהנפקת ציוד החירום לחבריך ליחידה, אשר הגיעו אחריך ביום הקריאה. הרמת כיסא, סחבת ציוד, סייעת למפקדים ולחברים – וכל זאת בנחישות, בשקט, בצניעות, ללא רעש וללא אף תלונה על מחסור או בעיה. נהפוך הוא. אמרת לחבריך ולמפקדיך שאתה רוצה לעשות יותר, להיות עוד יותר מבצעי. הכול בעשייה, תוך גילוי רוח לחימה ואמונה אמיתית בצדקת הדרך ובצדקת המשימה." כדרכו, תמיד נרתם נדב לעזרה. גם ב-20 ביולי 2014, התבקש להחליף את נהג המג"ד שיצא להתרעננות אחרי יומיים רצופים מאחורי ההגה – הסכים ללא היסוס ואף בהתלהבות. כשסיפר לפז אחיו על הסיפוח שלו למג"ד, אמר: 'אני שמח שסוף סוף אני עושה משהו משמעותי, ואני מקווה ליהנות כמה שיותר". ב-21 ביולי 2014 בשעה 6:40 בבוקר התקבלה התרעה מחדר הפיקוד על דמויות חשודות הלבושות במדי צה"ל בסמוך לקיבוץ ניר-עם, בצפון גבול רצועת עזה. הכוחות הניידים והרגליים נדרשו לצאת מיד לשטח. מפקד גדוד "גפן", סגן-אלוף דולב קידר, יצא לדרך ברכבו כשנדב נוהג בו (למרות שנדב היה אמור לחזור לתפקידו כנהג המ"פ) אל מול פני אויב ואל מול אש חיה. באזור שבו זוהו המחבלים הורה לו מפקד הגדוד לעקוף רכב אחר שחבר אליהם. טיל נגד טנקים נורה לעברם ופגע ברכבם. מפקד הגדוד ירד עם שני לוחמים נוספים מהרכב מתוך כוונה לחתור למגע ולנטרל את האויב. הם ניהלו קרב יריות עיקש עם המחבלים שהיו פזורים בשטח. תוך זמן קצר, הצטרפו כוחות נוספים מאוויר ומהיבשה, ובחילופי האש העזים חוסלו עשרת המחבלים שחדרו ממנהרה סמוכה כשהם לבושים במדי צה"ל. כניסתם של המחבלים לקיבוץ (- 200 מ' מאיזור האירוע) ולשדרות (800 מ' מאיזור האירוע) סוכלה ונמנע פיגוע המוני. נדב נהרג, עימו נהרגו שלושת הלוחמים הנוספים שהיו ברכב: סגן-אלוף דולב קידר, סגן-משנה יובל היימן ורב-סמל בכיר קסהון (דני) ביינסאין. על אומץ ליבם בקרב קיבלו ארבעת הלוחמים צל"ש. נדב נפל בקרב במבצע "צוק איתן" בעת היתקלות עם מחבלים סמוך לקיבוץ ניר-עם שבגבול עזה, ביום כ"ג בתמוז תשע"ד (21.7.2014). בן עשרים ושלוש היה בנפלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בבאר שבע. הותיר אחריו הורים, שני אחים ואחות. נדב הועלה לדרגת רב סמל לאחר מותו. מבית ספר מבואות הנגב ספדו לו: "התברך בחלקנו להכיר אותך, נער רודף צדק וכבוד לכל אדם באשר הוא, והנתינה והעזרה חלק משמעותי מחייך. אם לא הספקנו לומר לך, נדב, אנו גאים בך על מי שהיית". מירב מרחבי יועצת בית ספר "מבואות" הנגב ספדה לו: "היית מיוחד בדרכך, לא הולך בתלם כמו כולם. מבין את הסובבים אותך ומפלס את השביל המיוחד המתאים לך. כי אתה ידעת, נדב, שאין עוד דומה לך בעולם. ברגישות, באומץ, בכנות, בתבונה, בהכרת העצמי ובקשיים שלך. לא התפשרת על עקרונותיך, כי הם היו כנר לרגליך." מפקדו רס"ן טאיטו ציין את התייצבותו במהירות וללא היסוס לשירות המילואים השלישי שלו; את בקשתו לקבל תפקיד מבצעי יותר מנהג מפקד פלוגה ביחידה; ואת הסכמתו המיידית להחליף את נהג המג"ד. "גידלתם בן למופת", אמר המפקד להוריו. "לא ניתן להיות טוב מזה. הוא ביצע כל מטלה, וסייע בנחישות ובצניעות ובלי הרבה רעש. נתתם לו חינוך וערכים אשר הוטמעו היטב בליבו ובקרבו. אני מודה ומחבק אתכם, וכואב את כאבכם, ומצדיע למי שנתן את חייו למעננו ולמען מדינת ישראל". לאחר מותו, חברים רבים ספדו לנדב והעלו זכרונות בדף הפייסבוק שלו."אח יקר, אם יש אדם שבאמת נתן הכל בשביל אחרים וגרם לכל אחד להרגיש שווה ערך לכולם זה אתה. בין אם זה בשטח ובין אם זה בחדר. תמיד ידעת מה להגיד, תמיד עודדת ותמכת, דאגת והקרבת. תודה על הכל, כל מה שלימדת אותנו ואיך שהפכת אותנו לאנשים טובים יותר רק דרך האופי והלב הרחב שלך." כותב חבר." אין מילים לתאר חבר שכולם אהבו אותו, שכולם רצו להיות סביבו, גם אם זה בשביל עצה טובה וחכמה, בן אדם ששופכים לו את הלב לידו ויודע להכיל את הכל, בן אדם שמסור למשימה ושם את הכל בצד, בן אדם שאפשר לסמוך עליו בעת צרה מתנדב גם בלי שיגידו לו, המשפט רק "האנשים הטובים נופלים" תקף אלייך חבר יקר" כותב חבר נוסף. "אין יום שאני לא חושב עליך, אין יום שאני לא מתגעגע אליך. אתה כל כך חסר לי בחיים, בבית, ביחידת דיור שלנו. אני לא יכול לתאר לך את ההרגשה הזאת של לראות כל בוקר וכל ערב דלת סגורה שאתה יודע שלא תיפתח על ידך יותר בחיים, את ההרגשה שחסר מישהו שיריב איתך על המקלחת ושתצטרך להסתדר איתו על הרכב… זאת הרגשה נוראית… " כותב ניר אחיו של נדב. על מצבתו נכתב המשפט "אתה לנו מקור לגאווה עצומה על מי שהיית ומה שנועדת להיות…" כאות למקור הגאווה הדוגמא האישית שהיווה למשפחתו ולחבריו.
